היא ירדה מהאוטובוס בתחנה הלא נכונה.
לא נכונה לה, מבחינתה, מבחינת הנפש, מבחינת כמה שהיא יכולה
להכיל ביום אחד.
היא חשה שהיא נקרעת.
בזמן אחר, היא נזכרת, בזמן אחר היא הייתה עולה לשם, לאותה
שכונה מוכרת, לחיים האלה, התמימים, לפני שהיא גילתה, לפני שהכל
התפוצץ לה בפנים, לפני שהיא ראתה, שמעה, הבינה ולא רצתה להאמין
שזה כך.
היא רצתה לעלות,
הגעגועים עלו לשם במקומה, מטפסים באבן המוכרת עד כאב.
הם היו שם- חשים שוב את הקרירות הנעימה,
התמימות,
את מבטי הילדים הזכים מהחלונות "שוב הגיעה הנכדה הציונית
שלהם...".
הם עברו כמו הרוח הקרה שליטפה אותה תמיד כשהגיעה כלוחשת ברוכה
הבאה.
הם הריחו במקומה את הריח הכל-כך מיוחד של המקום,
עלו במדרגות שתמיד עשו לה, הקטנה, סחרחורת שצבעם תמיד זינק
למול עיניה.
פעמיים בדלת,
הצצה בעינית
והדלת נפתחת בפניהם -
הגעגועים.
געגועים לסוכה במרפסת הקטנה, לגלידה קרה בסתם יום קיץ חם,
לטיולי השבת בגאולה, חלונות הראווה, "אותה אני אלבש בחתונה
של...", את הלדר ואפילו לדבר החום הזה, חסר הטעם שאותו הוכרחה
לסיים בכל יום שישי. לגילה, לסלט החתוך דק, חלב מהול, למפלצת,
לרעש האוטובוסים המשכימים אותה בכל בוקר, ארמון הנציב, ירושלים
התמימה...
הם עלו הגעגועים והיא נשארה שם למטה, ממהרת לאוטובוס הבא שלה,

מתרחקת,
משאירה מאחוריה את הגעגועים,
התמימות,
את כל מה שהיה לה שם ולא ישוב...