ברגעים האלה, השקטים מול המחשב,
שרק רעש המערכת ותקתוק האצבעות מפריע,
אני חושבת.
חושבת עליך ועלי ועל מה שהייתי רוצה שיהיה.
כתבתי לך מכתבים ושירים ומעולם לא שלחתי, אני גם כנראה אף פעם
לא אשלח.
בחיים לא הייתי פתוחה איתך מספיק בשביל לשתף אותך במה שעובר
עליי,
מצד שני גם אף פעם לא התעניינת.
והשנים עוברות חולפות מהר מדי ואני גודלת ואתה אפילו לא רואה
את זה,
אולי לא רוצה לראות.
אתה מכיר אותי בכלל? אתה יודע מי אני?
אני כבר לא הילדה הקטנה, התמימה והנאיבית שהכרת. בעצם מעולם לא
הייתי.
בחיים לא ראית אותי בפעילות בצופים, או במחנה קיץ.
מעולם לא באת ליום הורים בבית ספר, או סתם התעניינת מה עם
בגרויות ולימודים.
והשנים עוברות-חולפות מהר מדי ואני גודלת ואתה אפילו לא רואה
את זה,
אולי לא רוצה לראות.
ואני אוטוטו מסיימת, עוד צעד ואני כבר בצבא,.והחיים ממשיכים
ואתה לא חלק מהם, פשוט לא.
אני צריכה להזכיר לעצמי את דמותך, כי לפעמים אני בכלל שוכחת.
אפילו המספר שלך כבר לא מופיע על הצג, כנראה שכחת. אולי ב-9.9
תיזכר.
ואז שוב פעם כהרגלך תשלח איזה שיר,
ואני אתרגש עד דמעות ואז אזכר שזה לא אמיתי, סתם עוד חלום
שנגמר תוך 5 דקות.
ואני תמיד אומרת שהתרגלתי, אבל משהו בלב תמיד יהיה חסר.
תמיד יהיה את הכעס הזה שלא מרפה ולא ירפה גם.

קשה לגדול בלי דמות כזאת לידך,
אבל היא מילאה את החסר,ועשתה את זה בצורה הכי טובה שיכולתי
לבקש.
לגדל 2 ילדים לבד זה לא קל,
לעשות את זה בדרך שאת עשית את זה זו משימה בלתי אפשרית.
החיים באמת חישלו אותך והפכו אותך לאדם כזה,
הלוואי שיהיה לי רבע מהכח שיש לך.
אני אוהבת אותך.