לו ראו עינכם כעיני
היו הדמעות זורמות כמי נהר
אישה, עיניה דומעות
שק ואפר לבושה
יושבת ומביטה בקיר אבנים
באבני הכותל הדוממים.

גורלה המר והאכזר הביאה,
לשאול את הכותל מדוע זה קרה
בנה יחידה נפל עם חבריו
על גאולת עיר דוד וכותל המערב.

היה זה ביוני שנת שישים ושבע
עת איוב בפתח, ובשורה באמתחתו
בנה יחידה זה אשר אהבה
נפל בקרב השחרור עם חבריו.

יושבת האישה ובוכה
שואלת האבנים הדוממים
במה מעשיה, ומה חטאה
לראות את בני הארץ דוממים.

והכותל עטוף באדרת
ליבו עופרת טבולה בדם
ממאן להשיב מזה דורות אלפיים
חש בסבל, שותק ונאלם.

נכתב ב- 9.2.1968

© כל הזכויות של תוכן יצירה זו 15/1  שייכות ל-  shulibangi