בחלום שלי אני שוכב במיטתי ומתוכי מטפסים ועולים רמשים וחרקים
לאין ספור, תרים באורך רוח אחר משעול לצאת מהגוף בו נכלאו,
מהגוף הקר והמת שמעלה צחנת מוות וריקבון, במקום בו אין יאה אף
לשרצים נחותים להסתתר, גופים זעירים פרוקי גפיים וחלקלקים,
מרובי עיניים ורגליהם הפעוטות לשות את בשרי המר בגועל ובושה,
ממהרים להימלט מהפסולת האורגנית המעטרת את הסדינים האדומים
כדם.

בחלום שלי אינני ישן ומבטי נעוץ בתקרה הריקה, מחשבותיי תועות,
ונפשי כמהה לחברתם של חבריי מעוררי הבחילה, שותפיי לחיים, בני
חסותי המטונפים. הישארו נא, אני מפציר בהם, רק אתם נותרתם לי.

בחלום שלי מפל אפל משחיר את הלובן הגוסס בעוד ידידיי האילמים
מנתרים ורצים ומקרטעים ומשתפכים הרחק מהאדם שאינו ראוי יותר,
מבטם מופנה לצד ותחושת קבס רוממת בהם והם שורטים ושוחקים את
לשוני הצבה בפי, לשוני הדוויה הלוחשת תחינה דוממת, אנא, אל
תעזבוני גם אתם.