חתול שמן שמתרווח לו באמבט, זה הדימוי שצץ בראשה. מגוחך וודאי,
לא כן, שהרי בכלל לא הכירה אותו. תסכימו איתי שזה אף מוגזם;
אולי שונא חתולים שנאה בוערת. אולי... תסכימו איתי שהעניין
מגוחך לחלוטין.
אבל זה מה שצץ בראשה באותו רגע. חתול ענק כזה, אולי (המממ, רק
אולי) ג'ינג'י עם פסים לבנים, בגודל אדם, יושב לו באמבטיית
קצף, מרוצה מעצמו להרגיז. למי יש זמן לחיים כאלה בימינו?
כן, הדבר הרגיז אותה. הרבה דברים מרגיזים אותה, אך היא ממעיטה
בערכה של הודאה כנה. למה לטרוח כשמישהו ממילא יטאטא הכל מתחת
לשטיח? ככה זה נראה:
1. היא גוררת את עצמה מהמיטה לצלילי השעון המעורר השנוא עליה
(מרגיז להחריד) בשעה 6:47.
2. היא נכנסת להתקלח.
3. היא שותה כוס מים.
4. היא מכריחה את עצמה לאכול משהו קטן. בדרך כלל משהו מתוק.
החיים הם לימון, אז בואו נכסה אותו בהמון סוכר. כך שזה יראה
מפתה. הו כן. ועכשיו פה גדול... אל תעקמו את פניכם. לפחות
מכורח הנימוס; הזיוף הוא רק שני לאמת ובימינו מקום שני הוא
ברירת המחדל.
5. לצחצח שיניים, להתלבש, להיכנס לדיכאון קל, לצאת ממנו, לחטוף
את כל מה שרלוונטי ליציאה (שעון, טלפון נייד, טישו) לשים
נעליים, לא לשרוך את השרוכים, לחפש את המפתח, למצוא, פתיחה
ונעילה, ריצה לאוטובוס, התיישבות, שקיעה בלא כלום.
8:00 - 16:00 - היא לא כאן. רק הגוף שלה ותנועותיה המכאניות.
זה לא הסיפור; תשכחו מזה. היא אומללה לגמרי, כי אין לה
"פתרונות אינסטנט" (ציטוט: מר נץ) היא בודדה יותר מהאדם שנחת
על הירח וגילה שהריקנות נובעת לאו דווקא מחוסר ההצלחה, אלא
מהתחושה שאחרי הכיבוש, אתה נשאר ריקני ומשועמם, כי המטרה כבר
הושגה.
"...אני עצובה לא כי חסר לי משהו. הסיבה שאני עצובה היא שיש לי
יותר מדי מהכול וזה חונק אותי... כל הכוח שבידיי, הידע שאני
יכולה להיות כל מה שארצה אם רק אשים זאת למטרה ואשקיע מאמץ...
אבל כדי שזה יקרה, אני זקוקה לתמריץ. וזה אתה..."
זה לא יאה להציץ למכתביהם של אחרים. זוהי חטטנות מבישה, ובכל
זאת--- דומה שהסבל (חה! סבל בדוי) שלה נובע מכך שאינה מצליחה
למקד את כוחותיה ולא בהיעדר הכוחות.
והוא יושב לו שם באמבטיה, אולי מעשן סיגר, אולי מרלבורו או
קאמל, ומה הוא עושה עוד? הוא שותה. היא מדמיינת את החתול לוגם
מכוס צוננת של מוסקט (ככה היא רוצה את זה) ומלקק את שפמו. הוא
מתמתח ומגרגר בהנאה. היא בוכה.
הדמעות הם הוכחה נוספת לכך שיש פגם באנושי- הוא מוציא את
חולשתו באופן נראה. החולשה זורמת ממנו, רטובה ושקופה.
וכשהיא חוזרת? לא, ללא ספק אין פה מקום לאמבטיות. בקושי יש לה
כוח להתקלח. לפעמים להוריד את הג'ינס (היית רוצה לעזור לה
בכך?) הוא משימה מייגעת. משום מה המים מעציבים אותה. קורה
שאחרי מקלחת מתחשק לה לבכות בטירוף. זה לא עובר בקלות.
בדרך כלל היא אוכלת יותר מדי או מעט מדי. אין באמצע. זה עצבים
ולא רעב, אז אנא אל תתייחסו לעניין בכובד ראש. ואז הספרים. מי
החברים הכי טובים שלה אם לא הם. אין צורך שיבינו אותה. הם
סופגים את ריחה, את מגע אצבעותיה, את הנשימות המשתוקקות.
אם להודות באמת, היא שונאת את זה שהיום כל אחד כותב. זה מרתיח
אותה. כל אותם "סופרים", הו אנא, יש לכבול את ידיהם של הכסילים
שחושבים שכדי לכתוב נדרש רק עט ונייר. זאת הסיבה שהיא נזהרת
ברכישת ספרים. אפילו זה הפך למבצע מסוכן, שהרי האכזבה שבלהיתקע
באמצע מבלי היכולת לנוע קדימה או להחזיר צרור הניירות העלוב
לחנות (ספר? בזבוז נייר אם כבר) קשה מנשוא.
מאפיר. היא שינתה את דעתה. החתול הזה מאפיר או אפור עם פסים.
והוא בדרכו החוצה מהאמבט. זהירות---! הכוס נשברה לאלפי רסיסים.
מר חתול, איך זה קרה? כעת יש לך שטיחון בניחוח מוסקט ועבודה
מעיקה לרבע שעה הקרובה. להבא אל תשקע במחשבות כשאתה באמבט.
"...אני יודעת שהטעויות שלי מסוכנות פי כמה מפני שאינני לומדת
מהם.
לא, אין זה כך: יש לי הרגל מגונה למדי, ללמוד מהטעויות שלי
בצורה הפוכה. כלומר לחזור עליהן שוב ושוב רק כדי לשחזר את הרגע
היחיד של הצלילות שבהבנה שזהו לב העניין... אני רואה את הכול
בבת אחת, מכל הכיוונים... ואז האור כבה. ואני פשוט חייבת לחזור
שוב לאותו המקום כדי שאוכל לחוות שוב את ההארה הנדירה הזאת,
ולשם כך עליי לחזור אחורה, ללב ליבו של העניין, כלומר לעשיית
הטעות עצמה...זאת כמעט אובססיה... אתה מבין למה אני
מתכוונת..?"
מוטב אילולא קראתם זאת. אני מרגישה נבזית בעודי חושפת עוד ועוד
ממנה.
החתול, זה מה שהיא חושבת עליו כשהיא מכבה את האור. היא מדמה את
עצמה מעבירה יד על עורפו החמים. אבל הוא איננו חתול. מדוע בכלל
בחרה להפוך אותו לכזה? המחשבות מתערפלות בראשה בעודה מתחילה
להירדם. החתול מתחיל להתפוגג באפלה, וידה המושטת מתוך שינה
זוכה לאחוז אוויר בלבד, נותרת בודדה ומלאת כמיהה.