היא יושבת לבד על כיסא ברחוב
כמהה למגע ותשובה
למה הכאב מסרב לעזוב
ולמה היא לא מצליחה לבדה
האם תשמח שוב
ותמצא שוב טעם בלשמוח
היא יושבת שם אבל רוצה לקום
ולברוח
ושוב תחושת חוסר טעם מחלישה את רגליה
ושוב היא מפנטזת על אותה ישועה שבחיבוק
היא רוצה לחשוב שמישהו יודע
אבל הכול אצלה מוסתר מאופק וחנוק
מכוסה במעטה ורדרד של קלילות והומור
מרוחק מעין ואוזן זרה
דחוס בתוך כלוב מנותק, מגולגל בתוך צינור
בלי חמצן בלי מפתח בלי בררה
כי היא מפחדת מהמחשבות
שפוקדות אותה כשהיא לבד
ואין שום דבר שיכול להשתיק אותן
ואין לי את התשובות
הלוואי והיו
אבל כל מה  שנותר לי הוא לשרטט לה דיוקן
לחרוז לה מילים
לצייר לה את הכאב
לנגן לה במסמרים
להלחין לה את הלב
ואם יש לה את כל התשובות
אז למה היא לא מצליחה כבר לקום
ואם לכולם יש מטען
אז למה אצלה זה כמו עוגן קדום
שתוקע אותה
יציבה אומנם
אך בתוך ים סוער
ומתי כבר תצליח להושיט לעצמה יד
להתגבר
ומתי כבר אצליח להושיט לעצמה יד
ולבכות אתה?