בלילה ההוא כשירח עלה
נגלה לעיניי רחוב מגורי אבותיי
רחוב אפל ובתי חימר
כתמונה קדומה, משובצת באבני פסיפס.

באשנבים עלו אורות נרות השבת
גברים טלית לראשם וסידור בידם
נשים מברכות זו את זו בברכה לשבת
פני כולם אל קצה הרחוב, אל בית הכנסת הרם.

וברחוב דמויות נוהרות אל בית התפילה
אבן בידם ושטנה עוטה פניהם
דולקים ובאים אל בית התפילה
נערי הגויים הם, הגרים בכפר
הם רבים כעפר ושנאתם עולה
כנגד העם הנבחר, הגולה בניכר.

ובצריף, הקהל עומד לתפילת שמע
החזן פיו, בשמע ישראל אדוני
כשאבן עולה על ראשו ודם ניגר על פניו
והוא בשלו, שמע ישראל אדוני, מהול בדמו.
בקהל, בכי חנוק, וקריאת התורה עלתה בדבקות
אב עוטה ראש בנו בטלית, ורעד עובר בגופו
והמתפללים קידה גופם לקריאת החזן בספר התורה.

אבן פרצה אל ארון הקודש הפתוח לרווחה
החזן סבב במתפללים, וספר התורה מורם מעל ראשו
נער נשק, אב שלח פתיל טליתו ונשק
והקהל זועק ובוכה, ותחינה מבקש, אנא הושיעה נא
ופנו איש איש לביתו לקריאות נערי הגויים, יהודי לכיליון.

וממעל האיר הירח את בתי החמר
האיר באור קדושה את רחוב מגורי אבותיי
שירה ותפילה עלתה בחלונות, וכמיהה וכיסופים לציון.

15.12.1968

©