ואם אומר ללכת לא אוכל.
על-כן אצעד בלי נוע
כעת נלקחת לי תקופה אשר לפני יובל נתנוה
עד מתי הזמן הזה עודנו חל?

ואם זקיף אשקוט מי אותר?
ויתור אחר ויתור על-פי דרישה
להיות לוחם, לא בן-אדם! זו הגישה
כאן הילד מת מגאווה, ולא יותר.

כשאבכה בחלום בדמי יום מתסכל
כי מאסתי בכל מכף רגל עד ראש
אעשה כמוטל עת יבואו לדרוש
אך לא אחפש עוד מוסר או השכל

אין הקלות לחולים בבריאות
אם היו, לא הייתי לוקח
כי מרפא לחוליי רק הזמן לי רוקח -
שלוש שנים, ובא סוף ללאות.

אז מה אקח לדרכי בשריר או בפצע
אחרי שנים של להיות, ולא להיות?
כעקרב שהפשיר איך אשוב שוב לחיות?
כילד, לוחם או כצל רודף-בצע?

כשאקיץ לחיים יתעורר גם הילד
שדעך לפינה אז, בבושת-פנים
רק נדרש שישתוק עכשיו כמה שנים
ויחשוב את הפצע עד יחליט את הגלד.

צבא שם אותך במקום ללא בחירתך ומעמת אותך עם מחשבתך הנדחקת
ביותר עד לאותו רגע. איזה משמעות יש לי פה? והתשובה תעיד על
מציאות נוקשה או אישיות אבודה. נדמה לי שמהפלמ"ח אל צה"ל, משהו
אבד בדרך. או אולי הדבר הזה אבד בנו.