שקט לא מסתיר מילים. הן זורמות מתוכי, נכתבות על חזותי
פיקח לא צריך מילים. הן פורצות מרפיוני, נלכדות בתפיסתו
לא אוויתי לפגוע. התאוויתי לדמוע - להתאחד עם זהותי
בפנים חזות הכול. כינורו של הלב, מנצחו של גופי
דאבה שקטה מלחש, דממת עין-סער, צינת תהום חשוך.
שלוות מתים בם נסוכה. שממת מדבר - נטול חיים נופי
הכול עדיין במקומו, כי אין מקום מיוחד. ישנו רגע של יופי.
מי מכם סמכות עליי? כי יש בכם אור, גם יש בכם הפקר
לא רב חי מן המצוי, מעט הממצה חייו, ורב ריבי באופי
זעם קם, נעץ עיניו בי. נוטף אני ריגשה כי מלא בחללים
קול דעדין גבר. היה חזק ממני, היה חזק מהם.
למעני בא כל השקט, רק שלי הזמן, ובעלתי את המילים. |
