שוב פעם לבד כמו תמיד, ההמון שוב אותי במקומי העמיד
הוא ביקש לו מראה לא תאום, ובשל המראה העדיף לא לטעום
ואני... רצונו מסוגל לממש... גם אם שתיים ושתיים יהיו לחמש?

חיש יעשה משפטו - לא מיד. יעבור ללא דין אחר רגש נייד
חבר יועציו הוא די והותר - בלשון המעטה טינה הוא נוטר
בשל רעלה הוא יטה את הכף, או בשל הבל פה או חולשה שנתקף

לבד עד כאב עם המון חברים, שככלות הכול שום דבר לו אומרים
אתחמש בשבילם או למען גברת ודברים שהיו יסופרו קצת אחרת
בודד במחשבותיי אך לא בלעדיהן, אכאב לשתף במרות דודיהן

חברים יקרים, אך ערכם רב יותר. עניות דעתי רק אחסוך ולרוב
אוותר
אשיל לכבודם את בגדי היוקרה כנחש היוצר לו עור לא פחות רע
ובעובי השיח יגלו אולי סיג, בר-כיעור, כי לגרעין האמת הוא
נציג

ואני... לאמת לא אוכל לערוב, שכן מהי אמת אם לא דעת הרוב?
על הגורל כל אדם מן המים למשות, אם יד-יזע תמשהו או היד עם
השוט
"בלבול" ייחרת על קברי במותי כי עליי אין מלאך להאיר את
דמותי.

לא חשוב כמה זמן אני מכיר את האנשים שסביבי והם מכירוים אותי,
תמיד יהיה בינינו איזה פער. בשגרה הפער הזה הוא בלתי-מורגש,
אולי חוסר הבנה קטן או אכזבה ממישהו שחשבתי שיראה יותר עניין
במילים שנאמרו באינטימיות. לפעמים, לאומת זאת, הפער הזה הופך
לתהום והכול נראה מנוכר ומרוחק, כל דבר שנוגעים בו שורף וכל
מילה שנאמרת חדה ופוצעת. אז, גם המון חברים לא יואילו, בזמנים
כאלה טועמים את טעמו המר והמתוק של הניפרדות... של הבדידות.
זאת המיסרת.