לפעמים מתגנבת איזו מחשבה...
מביכה/טפשית/מרושעת/תמימה/סוטה/אנוכית... מחשבה שנדמה לך כאילו
רק אתה חושב אותה, אחת כזו שמרוב הפחד שמא אתה היחיד שחושב
אותה, שמא תסטה קצת מהנורמה אם אחת כזו תתגלה (כי הרי בטוח
בעידן הטכנולוגי שלנו ארגוני ביטחון או סתם האקרים משועממים
עוקבים אחר כל מהלך ועד מחשבה שלך), אתה ממהר לשכוח ממנה,
להדחיק אותה לפינה בתת מודע החשוך שלך יחד עם האחרות. המקום
הזה נקרא 'בית המחשבות האבודות'.
לוקחות המון מחשבות לתרגל זאת, כי המחשבה הראשונה חוזרת מהר
מאוד למקום בו החלה, מלווה בפחדים שאם היא חוזרת אזי כנראה
שאתה יותר מוזר מכל הנורמליים שמסתובבים לידך עם מחשבות נקיות
בראשם. במחשבה תלת ספרתית מתקדמת אתה כבר מתרגל שהן מדי פעם
צצות ולא לוקחים כל כך הרבה זמן ומשאבים עד שהאחרונה נעלמת או
עד שהבאה צצה.
המחשבה הכי איומה היא שאולי הפסדת משהו בכך שהדחקת את כל
האחרות. בדרך כלל מחשבה מפחידה כמו זו האחרונה תגיע מיד לאחר
מחשבה שאתה אפילו מתבייש להודות בפני עצמך שדי חיבבת. אולי לא
הייתי חייב לסלק דווקא את זו? מה אם המלנכולי ההוא שלובש חולצה
ירוקה זית ומכנס כחול ים חשב בדיוק אותו דבר וגם גירש אותה
מאותה הסיבה שלי? האם זו יכולה להיות הפעם האחרונה שמחשבה זו
תעבור במוחי? האם זו הפעם האחרונה שמחשבות שדומות לזו יחלפו
במוחי? עד כדי כך אתה מפחד שהתשובה לכל השאלות האלה היא
חיובית, שאתה פשוט מעלים עין גם מהן. רק שאלו חוזרות ונישנות
יותר מהאחרות, שכן מאלו אתה מפחד הכי הרבה.
אף מחשבה לא נעלמת, היא רק נאבדת, מוסטת מעט מדרכה המקורית
בשבילי מוחך יחד עם שאר המחשבות. אפילו כשכבר עוברות שנים ואתה
זוכר במעורפל רק את הקטגוריה אליה היא שייכת, היא עדיין אי שם,
בנבכי התת מודע, בין הטראומות לחלומות, מחכה שרק תגיד 'אני לא
מפחד ממך יותר'. אז, ורק אז, היא תשוב למרכז הבמה, וכמה שהיא
תפרח... כי אותה לא מעניין מה חושבים עליה, או עליך.