משחררת את הרצועה,
זהו.
אני יכולה ללכת לבד.
האמנם?
רגלי רועדות, ידיי משקשקות, ראשי תועה, תוהה-
מקווה שהוא לא טועה.
אני מובלת אל דרך לא מוכרת
עם נפש מהורהרת,
והנה צועדת עוד צעד לפנים,
לופתת את ידי סביב אלו שלצידי הולכים,
מפחדת שיעזבו,
חוששת שאשאר לבד,
שלא אדע איך להתנהג,
שאולי אפילו אפחד.
כי בשביל שאף פעם לא הלכת,
אלפי דרכים יכולות להיות,
ואף פעם אי אפשר לדעת אם בחרת באלו הנכונות.

עוד צעד חושש בפרצוף מלא בטחון.

אני בחרתי.


8.7-20.7.08