שוב היה לי כעס על אלוהים לפני כמה ימים. אחת לכמה זמן הוא
מגיע מין זעם כזה שמתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה ממש כמו המילים
של השיר על איך שיר נולד רק בלי התחושה הנעימה ובלי הפזמון.
ואצלי מה שמתחיל מבפנים ואחר כך מתגלגל הוא זעם גדול. זעם בלתי
ניתן לעצירה ולפעמים נדמה שגם בלתי ניתן לשליטה. "היא עייפה
מהמאבק" מישהו כתב בצ'אט מנסה להסביר בשבילי מה אני מרגישה.
ואני הסברתי שוב, רק שהפעם הייתי קצת יותר זועמת - שאני לא
עייפה אלא שאני ממש כועסת והוספתי ואמרתי "שאם מעניין אותך על
מה אני כועסת פשוט תשאל אותי ואל תחליט בשביל" והסברתי ש"זו
עצה טובה לחיים בכלל ולנשים בפרט". באופן כללי אני לא אוהבת
שעושים לי פרשנויות שמחליטים בשבילי מה אני חושבת או שמזלזלים
במה שאני אומרת. "את בטוחה שאת לא לבד מבחירה?" עוד מישהי
הוסיפה. אם הייתי יותר אלימה ואם היא הייתה לידי ולא רק דמות
וירטואלית שהמילים שלה נעות על מסך מחשב הייתי מורידה לה מה
שקוראים בסלנג "לטמה" ושוב כעסתי על זה שאנשים מעמידים עובדות
במקום לשאול, פשוט לשאול. את רוצה להיות לבד? למה את כועסת? על
מי את כועסת?
    בשעת ערב נורמאלית ישבתי וקראתי חומר לעבודה שלי על
ארכיטקטורה של בתי ספר, הטלפון צלצל: "מדבר אוהד, יכול להיות
שאני אצטרך להזכיר לך מי אני" הוא אמר, ואני אישרתי את זה שהוא
יצטרך להזכיר לי מי הוא וחיכיתי בקוצר רוח לתשובה, מצפה שזה לא
יהיה עוד איזה מישהו בעניינים טכניים כאלה ואחרים ואז הוא אמר
"נפגשנו ב'שופטים' לפני כמה חודשים, היית אצלי אחר כך" ואני
הרצתי בראש את כל התמונות של כל האנשים שפגשתי שם, ממיינת
ומסדרת במהירות המחשבה, יש את זה שרק נתן לי הטלפון ולא
התקשרתי, יש את זה שאני נתתי לו את הטלפון והצטערתי על זה עוד
באותו הרגע ושלשמחתי הוא לא התקשר, יש את ההוא שהיה אצלי
ושלקחתי אותו בבוקר הביתה ויש את ההוא ש... את ההוא שדווקא
נורא מצא חן בעיני אז, ושפתאום נמצא על קו הטלפון שלי אחרי
הרבה מאוד זמן. התרגשות אחזה בי והפתעה גדולה וגם ניסיון עקר
לחשב כמה זמן עבר מאז אותו לילה שבו חגגתי להגדרתי אז
'התפתחויות מרשימות בתחום הנפש'
   זה היה לפני עשרה חודשים כשיצאתי לדייט עם עצמי בפאב כדי
לבטא במשהו את השמחה הגדולה שהייתה לי באותו היום בגלל שיחת
טלפון אחרת לגמרי שבתורה הפתיעה אז, לא פחות מהשיחה הזו עם
אוהד. ישבתי עם עצמי בפאב וכתבתי בפנקס הירוק: "מה שכייף בדייט
עם עצמי זה שאני לא מאחרת, מה שכייף בדייט עם עצמי זה שהמקום
שבחרתי מתאים ל"כל" הצדדים, וגם אם בחרתי לא טוב אני לא צריכה
להתנצל על זה בפני אף אחד, מה שטוב בדייט עם עצמי זה שאם מישהו
משעמם זו רק אני. מה שעוד כייף בדייט עם עצמי זה שאני יכולה
לחכות שמשהו יקרה בלי להתבאס שזה לא נעשה בדיוק כמו שאני רוצה.
זה כל מה שכייף לי בדייט עם עצמי" ואחר כך כשהייתי קצת יותר
שיכורה הוספתי "הזוג המבוגר שלידי מזמין חשבון אני מזמינה
חוויה, האם תבואי אלי חוויה או שמא יישב כאן עוד זוג משועמם
שיצא מהצגה שראיתי לפני חודש ויזמין, אחד חומוס, אחד דיאט קולה
ושליש בירה זולה או שאולי אני אקבל חוויה. מאוד אהבתי את האיש
מהתנועה שאמר "גם סיוט זו חוויה" אך מעניין מה מזמן לי גורלי
השיכור קמעה" והוספתי אל תוך הפנקס הירוק "אלוהים תפתיע
אותי".
   והוא הפתיע, כמו באגדות שכתוב בהן שזה כמו באגדות, לפאב
המתרוקן נכנס גבר נאה, בגיל הנכון עם המראה הנכון, והתיישב
בכסא הבר שעל ידי. תוך כדי שהזמין את הבירה שלו, גם היא לא
מהיקרות, כבר קשר איתי שיחה על החיים ושאל למה הפנקס? ומה אני
כותבת? ואני לא זוכרת מה עניתי אבל שאלתי "מה אתה בונה?" כי
הציפורניים שלו היו שחורות כאלה, ולא התאימו לחזות
האינטלקטואלית ששידר.  הוא ענה שהוא לא בונה אלא מתקן ולא
הטריח את עצמו להסביר את מה. וככה היו דיבורים ונדמה לי שגם
כמה שתיקות, מאלו שמכנים אותן "לא מעיקות" והייתה מן אווירה
טובה כזו, מסוג האווירות שעושות לי נעים. פתחתי את הפנקס הירוק
וכתבתי לאלוהים: "אתה רואה, לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שאין
אושר גדול. שהאושר הוא דברים קטנים - בדיוק כמו עכשיו".
ואחרי זה ואחרי עוד דברים שהשכרות מנעה ממני לזכור, הלכנו לעשן
את הג'וינט שהיה לי בתיק. אספנו את האופניים שלו וחיפשנו מקום
שאפשר לעשן בו, התעצבנתי כשנעצר ליד מישהי שהוא מכיר ודיבר
איתה דקות ארוכות מידי על משהו שלא שמעתי כי כבר התרחקתי מאיפה
שעמדו והגעתי כמעט עד לקצה השדרה, לא ממש יודעת מה לעשות עם
עצמי... אבל אז, לפני שהחלטתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי,  הוא
עזב את השיחה איתה והתקרב, מוביל את האופניים לידו כולו רגוע
ונינוח וללא שום חרטה.
אחרי כמה נחיתות ביניים ואולי גם כמה התרסקויות הגענו לדירה
הנחמדה שלו באיזה רחוב שאני לא יודעת את שמו, רק שבדיוק כמו כל
שאר המקומות שהייתי בהם בחיים, לא תהיה לי שום בעיה לזהות אותו
כשאעבור שם שוב. היה סקס מצוין, מאלה שמקלקלים לי את התזה
שאומרת שסקס טוב עם מישהו זה משהו שלוקח הרבה זמן ללמוד, ואי
אפשר שסטוץ חד פעמי יהיה גם סקס טוב. תזה שנועדה להסביר את כל
הפעמים שדווקא עם הגברים שאהבתי לקח מלא זמן עד שהסקס היה ראוי
למאכל אדם. בכל אופן הוא היה מצוין או שהאלכוהול בדם היה מצוין
או שהסמים בגוף היו מצוינים או שאף אחד מזה או שהכול ביחד.
ורגע לפני שיצאתי מהבית שלו עייפה ומאושרת בארבע לפנות בוקר,
הוא שאל "אולי תשאירי לי את המספר טלפון שלך" ואני, שידעתי שזה
מיותר ושאין סיכוי שהוא יתקשר בכל זאת הוצאתי כרטיס ביקור של
העבודה החדשה שהתחלתי אז והנחתי על איזו כוננית שהייתה שם.
    "אני צריכה לזכור טוב שלא כל החיים נמצאים על שיחת הטלפון
הזאת" הסברתי לחברה כשכולי אחוזת התרגשות מהשיחה עם האיש
שעשיתי איתו סקס לילה אחד לפני עשרה חודשים, מנסה להבין טוב
יותר מה הניע אותו להתקשר אליי אחרי כל כך הרבה זמן, נעה בין
המחשבה המציקה שכנראה הוא נורא נואש ואין לו עם מי להזדיין
לבין המחשבה הגואלת שכבר אז נורא מצאתי חן בעיניו והוא עוד לא
היה מוכן או בנוי לקשר או שהיה לו אז פחד מאינטימיות או
מהתחייבות או קושי רגשי או משהו אחר מכל המושגים האלו שאני
זקוקה להם כדי לא ליפול ממש עמוק כשאני מגלה שסתם לא עשיתי להם
'את זה'. בכל אופן התנועה הזו בין שתי המחשבות האלו לא הולידה
שום תובנה מעניינת באותו הרגע ומעבר לכך שקבענו שנדבר בלי ציון
הזמן שזה עתיד להתבצע המשכתי עדיין לחפש רמזים מקדימים למה
שעתיד לקרות.
   יום אחרי זה, היה זה הסלולארי שצלצל והוא שאל "את רוצה
להיפגש היום?" ואני עניתי "לעשות מה?". הוא לא הבין את השאלה
והמשכתי בהסבר "לשבת בבית קפה? או ללכת לסרט.." הוא היה נשמע
מופתע ואמר "חשבתי שתקפצי אליי" גמגמתי קצת, המחשבות לא נעו
יותר בין שום עמדות סותרות ולא היה צריך יותר לחפש שום רמז.
מחשבה אחת ברורה התמקמה לה במרכז המוח בהירה וחד משמעית כמו
אור מכונת צילום בפעולה. "אני אתקשר אליך עוד מעט" אמרתי "עוד
חצי שעה בערך אולי שלושת רבעי שעה" הוספתי כשהתעקש לדעת מתי
בדיוק, וסגרתי את הטלפון, מתחילה את מסכת הדיונים עם עצמי על
מה הולך להיות עכשיו. חצי השעה שהקצבתי לעצמי כדי לדון ביני
לביני על העניין עברה מהר מידי. התקשרתי, הסברתי כך וגם אחרת,
שלא מתאים לי עכשיו מה שמתאים לו עכשיו, ואחרי שסגרתי את
הטלפון התפלאתי לגלות שסיימתי את השיחה ב"ביי בינתיים" כאילו
שההיפרדות ממנו היא זמנית בעוד שמבחינתי היא כל כך קבועה וחד
משמעית.
   בעיקר אני זוכרת שהייתי מאוכזבת ממנו ומרוצה מעצמי. וכל מה
שקרה עוד אחרי השיחה הזאת נעלם לי מהזיכרון, אולי נסעתי הביתה,
אולי הלכתי עם שירי לפאב אולי עשיתי בכלל משהו אחר שאני לא
יודעת מה הוא. מהרגע שחזר אליי הזיכרון נשאר טעם מר מאוד של
החמצה. טעם שלמדתי להכיר היטב   ב34 שנותיי. נראה לי שאין שום
טעם בעולם שמקבל יותר תשומת לב מטעם ההחמצה הפרטי שלי.  
   "אני כועסת על אלוהים הסברתי", מקלידה בצ'אט משפטים זועמים
מלאי כעס, מרגישה את הפה שלי מתכווץ את העיניים מצטמצמות את
המבט המחודד. אני כנראה עייפה מהמאבק.