מיום שעיניי ראו אור שמש
לא ינקתי ולא חשתי חום אבותיי,
ספון בין קירות שהבלות בם ניכרת
עם יתום ואסוף, שמן הרחוב נאסף.
בודד אנוכי, ומבקש חום אימי הנוטשת
לאומנה הושלכתי כאסוף מהרחוב
ללא אב ואם, רק שמי על דש הבגד
כיתום וערירי, עולל בן יומו.
למה נטשו עוללם הרך בדרך
האין בליבם רחמים לבנם הקט
בכיי ישמע מהספסל בו ננטשתי
באוזניו של האיש שנשאני בידיו.
חלפו השנים, ובגרותי בפתח
אשא עיני ובאלוהי אבטח
אולי אפגוש בהורי שנטשוני
ואני בן שנה גלמוד ועולל.
בחלפי בשדרה מול אישה מהלכת
אביט בעיניה ואולי זו אמי
היא בעיני מביטה ונדהמת
אפנה מבטי ואנוס על נפשי.
כך חלפו השנים מיום שנטשוני
חובק משפחתי, אשתי וילדי
לא אוכל להשיב לחידה שחדוני
אייה סבא וסבתא, שקיומם נפקד.
אנא אימי האם בכיי את שומעת
ואתה אבי האם אין צער בלבך
כפרו על עוון נטישת הילד
ובואו לראות איך נולדה משפחה.
© |
