אי שם בקצה העולם, הרחק, הרחק נרחק מכולם
ישנו כפר קטן ונידח, שכבר מאות בשנים קיים.
אומנם למרות שהיה הוא כפר די מפורסם
לרוב נשכח היה מפי כולם
לדוגמא כשהחליטו למנות את כפרי האי שם
שכחו הם בתמימות את הכפר המדופלם...

ובתוככי הכפר בית זעיר,
אשר דומה במקצת לשאר בתי העיר
אך אפילו המבט החטוף ביותר
את השוני היה מסגיר
הרי שעל כל צלע וכן על כל קיר
רבבות לבבות צוירו למכביר...

את פשר אותו הציור המרגש
יצאו כבר רבים וטובים לבקש
איך, מה ולמה מה יש?
מי הוא זה שאהבותיו מקשקש!

ועל כך בדיוק הסיפור מספר
על אדם אחד מיוחד ביותר
איש האהבות ייחודי שאינו מתפשר
ואת חיוכי אהבותיו שאותם היה מפזר...

אותו אדון שובב
עם חיוכו המלובב
ואותה הכרס הקטנה שכה אהב
אותו אדון
מר מאוהב!

מר מאוהב היה שונה מכולם
הטוב ברע שבעולם
אחד שלנוכח הפחדים היה חושף את שיניו
וצוחק בצל ידיעת סודותיו...

מר מאוהב אהב את סתיו,
תותים וחלב, הוא אהב עוגות בצבע צהבהב,
את הגשם וכשהרוח נשב, הוא אהב גלידות בגביע מעוצב,
להכיר את צורות הכוכבים כשבלילה שכב, הוא אהב כלבים
במיוחד את צ'רלי הכלבלב, הוא אהב כשהוא כשכש בזנב,
מר מאוהב אהב לנסוע לבקר את הוריו למרות שגרו בקומה מעליו,
הוא אהב כשגירדו לו בגב, את שלושת הגדולים שבחוריי נעליו, עם
קפה
במיטה להתחיל את בקריו, ולצייר לבבות על מרבית קירותיו.
כך הוא אהב ואהב ואהב, מר מאוהב.

אבל למר מאוהב הייתה אהבה אחת אשר
הייתה גדולה מכל האהבות,
אהבה אשר עלתה על כל שאר סוגי האחרות
לא הייתה היא רגילה או מן המוכרות
אהבת אמת הייתה, אהבת אמת כזאת!


לאותה אחת היה מקום מיוחד בלב
ראשו למחשבותיה היה בן רגע מסתובב
היא שלו והוא שלה מקודקוד ועד עקב
ורק אותה ואך שלה אותה הכי אוהב...

הוא אהב את ליטופיה
את שבבוקר היו קמים, את יופי הפנים, מחובקים,
כשהיו מדברים שטויות של אוהבים, שהיא צוחקת
מדברים שרק הם מבינים ואת הגומות והריסים, את שלחשה
לו סודותיה הרכים, השתובבות הילדים, זוג
האוהבים, הוא אוהב אותה כל כך, היא זאת שנותנת בו חיים,
עד שנרדמו כשוב חולמים, כשוב מחובקים.

הוא כל כך אהב
כשהיא נושקת על שפתיו
צייר לב גדול וכתב
אני אדון, מר מאוהב...