הסיפור על אגם טיליצ'ו לא ישכח במהרה וכבר סופר פעמים אין
ספור...
בהגיענו לעיר Manang או כפי שכינה אותה פנקס הקטן חצי ברצינות:
"הלאס וגאס של האנאפורנה", ציפיתי בכיליון עיניים למנוחה של
כמה ימים לפחות לפני שאקח שוב מטלטלי ואמשיך אל עבר הפס הנכסף.

כמה עשרות מטרים מהמקום בו מתחילה העיר, כמקובל בכל עיר
נפאלית, עמד שער מרשים מעוטר בדגלים צבעוניים המבשר על הופעתה
שורת גלגלי תפילה שחוקים, אותם יש לגלגל מצד ימין אם רצון ההלך
הוא למזל טוב וסגולה. אך בעודי הולכת תחת השער הנישא אל על
מעבירה אצבעותיי ומסובבת את הפחים החלודים קמעא, שנדמה כי בני
המקום עצלו להחליפם מזה זמן, הגיעה אלי על גב רוח צפונית,
תחושת חולי קרירה ובה מן הנבואה על העתיד להתרחש.

העיר הייתה איזור תעתועים; משופעת באופן בלתי סביר בבתי הארחה
שנדמה כי בקעו בשלמותם מתוך האבן החולית הבהירה; ובמאפיות
גרמניות שהפיצו למרחוק ריחות השייכים למקומות מהצד השני של
העולם. כל אלו הותירו בי תחושת תלישות בלתי נעימה.
המון מאפיות היו שם משום מה. האוויר נע בתנועה עדינה של
גלישה..
הרוח האפלולית משהו של Manang  השפיעה על תושביה המקומיים
שנראו חשודים וחורשי רעה, אך לא פסחה על המטיילים ועוברי
האורח. מדי יום ביומו יצאו את העיר לבלי שוב כמה טיילים
מיואשים שסבו על עקבותיהם וחזרו לחום ולשפיות שבמישורים
הירוקים. ואילו בטיילים שהתמהמהו, כמו הוטלה קללה של תפלות רוח
וראיית שחורות. שיחותיהם של הפתיים נסובו, כמעט מבלי משים,
סביב טרוניות בדבר מיחושים, בצקות, שלפוחיות, דימומים ועוד שאר
תחלואים שונים ומשונים שאין ספק כי יובילו למותם עד מהרה,
ואותם ייחסו באופן ברור ועקבי להרים ולגובהם.

העיר הייתה פתיינית, מארג גס של ריחות וחזיונות מטרידים
ומושכים בו זמנית, וכל אלו נדמו בכוונתם לעכב את המסע ולדלל את
שורות הטיילים שאינם מאמינים כי יוכלו לה, ולו רק לעוד יום
אחד.
גם אנחנו לא מצאנו כוח לעזוב וכך, בכל יום שחלף פחתו סיכויינו
להמשיך בדרך. למזלי, באחד הלילות, צדה אוזני שיחה בין ארבעה
שדיברו על הדרך אל אגם טיליצ'ו השקוע, כך סיפרו, בראש פסגה
ברום של 5200 מטר ונמצא לא רחוק מכאן. ימי הליכה ספורים בלבד.
סטייה קצרה מדרך המלך וחזרה למסלול הראשי בדרך לפס הנכסף.

פנקס הקטן, הסבל הנפאלי הצעיר שליווה אותנו, נחרד מהרעיון ולא
הצליח להבין בינו ולבין עצמו מדוע ארצה אני, שחיי הנוחות והשפע
ניכרים היטב על גופי הדשן, הקהה להפליא, שמתנשפת גם בירידות
והולכת לאיבוד דרך קבע - לשים נפשי בכפי ולסבך גם את גיל ואותו
במסע מעין זה -  "dangerous way!" "no possible"מחה בתוקף ולא
התרצה.
רק לאחר שנדברנו להוסיף לשכרו בנדיבות הסכים באף קמוט וצקצוקי
לשון הפגנתיים לעזוב את Manang  בכיוון ההפוך מזה שתוכנן
מראש.

וכך בבוקר המחרת יצאנו לדרך שהייתה באופן מרענן למדי, נטושה.
לא פגשנו בדרכנו טיילים אחרים, לא מקומיים ולא שיירות חמורים
נרגזים עטויי פעמונים רועשים וגדילים בצבעים מסמאי עיניים
שאיימו דרך קבע להפילנו אל התהום בצידי השביל. אפילו עיזי הבר
הכחולות הידועות לשמצה בעזות מצחן ועקשנותן בחרו להדיר רגליהן
ממקום זה.
פשוט כלום. נאדה. שממה יפיפייה.
ביום השני להליכה עמדנו בצומת בין שתי דרכים - עליונה ותחתונה.
התחתונה נחשבה לקצרה, קלה ומסוכנת, העליונה לקשה וארוכה אך
בטוחה יותר.
גיל, בחוכמתה הבלתי מתאמצת, בחרה בדרך התחתונה, פנקס נחפז
בעקבותיה, ואני, שמבעד לערפילי הזיכרון והזמן באמת קשה לי
להיזכר בדיוק בשל איזו סיבה עלומה, החלטתי תוך שוויון נפש נפשע
ללכת לבדי בדרך העליונה.
לבדי, בראשות עצמי, רק אני והטבע.
"שלום חבריי, פסגות האנפורנה!" צעקתי בריאות דואבות מרוב אושר
וחוסר אוויר אחרי עוד עלייה קשה ומפרכת. סוף סוף אתם רואים
אותי בגובה העיניים קרחונים טיטאנים אתם ואני אחד הכל ולא
כלום; קרחון פטרוני ליווה אותי בדרכי מעלה נמס לאיטו בשמש
הקופחת מעל; מי שלגים נוטפים ממנו עדינים מתפתלים סביבו
בתענוג, בדיוק כפי שניתן היה לצפות מקוביית קרח ענקית שכמותו.


כל זאת שוטף את תודעתי בעוצמה ואני בראש העלייה מתנשמת מחויכת
לפתע פורצת בצחוק חסר אויר חנוק משתעל כואב כואב מתגלגל מתגלגל
שמח! הידד!

מחשבות גדולה שהעפילו לגבהים יחד עימי יצאו מדעתן מרוב
התרגשות, הסתחררו בראש; נתזי המחשבות עפו לכל עבר ומילאו את
הרקיע באלפי הינומות עננים צוהלות, ושבריהן התגלגלו כאבנים
קטנות בשיפולי ההרים.
על אף מאמצי הכבירים, פשוט לא הצלחתי להאמין לעצמי שאני נמצאת
שם. חושיי צעקו משיפעה! ומאי ספיקה.. אך הכרתי בישרה לי כי ככל
הנראה נגזרתי והודבקתי בפוטושופ אל תוך שומר מסך גרנדיוזי.
הרגשתי שלב הבשר שלי נקרע והוא צר מלהכיל את היופי ערום וחשוף
ללא ריכוך ללא תיווך או הסתרה; זמן מציאות זה עכ ש י ו א ל ו ה
י ם א י ן ל ז ה ס ו ף כ מ ה י ו פ י י ש ב ע ו ל ם ?

העליות היו קשות אבל ככל שעליתי הקושי הפיזי פינה דרכו לקושי
מנטאלי, הגובה התחיל לתת בי אותותיו. נשימות כבדות, עצירה אחרי
כל מספר צעדים קטנים, הדרך האינסופית והיום שנטה לערוב חייבו
אותי לגייס את מלוא כוחותיי בדרבון עצמי מתמיד להמשיך הלאה,
להגיע ל- Base camp .

העליות תמו כעת הייתי בפסגת ההר כשהדרך נבלעה תחת רגלי, מרקם
הקרקע הפך מתעתע חולי וצר. רגלי שקעו והחליקו רועדות ותשושות
ממאמץ אותו כבר לא יכלו לשאת, זה היה ללא ספק הרגע לפאניקה.
התקף כזה לא נעים במיוחד בגבהים ובמיוחד ללא נפש חיה בטווח
הנראה לעין או הנשמע לאוזן. בלית ברירה הושבתי מבטחי על מצע
אבנים קטנות ודרדרניות שכמו חתרו תחתי בזממה להפילני מן ההר;
בכיתי בקול רם. הדמעות זלגו בשטף מבהיל וחששתי שהנה הנה אני
מאבדת את עשתונותיי לבלי שוב. לחץ, מצוקה, ההרגשה שלא אוכל
לעמוד במסע ושאף אחד לא יכול לעזור הקשו עלי לחזור לשקט. אחרי
נשימות מרובות, שירים , קללות ומה לא, הכרחתי עצמי להמשיך לא
משנה מה .בשלב הזה עוד לא היו לי ספקות.
רק כאשר הגעתי לפסגת הפסגות ורק אחרי שנעלם השביל כליל ורק
אחרי שהעפתי מבט בשני המדרונות האדירים התלולים עד כאב שלרגלי
הרועדות -
או אז החלה מחשבה נוראית חושפת פניה -
אני בדרך   ה ל א   נ כ ו נ ה.  
שיט.
אין שום אפשרות לרדת מלבד לחזור כל הדרך חזרה...

סחרחורת אחזה בי ההרים נעו סביבי במעגל, גרגריים, חומים,
מושלגים, מלגלגים: מה חשבה לעצמה הזרה הזאת? כלום יש בעולם
יצור טיפש ועלוב ממנה שעלתה עד פה וחישבה לרדת במורדות לא
אפשריים והיא לבדה, אובדת עצות, מאבדת עצמה לדעת?
פעמיים נפלתי ארצה בבכי. לחזור שוב לא יכולתי הדרך הייתה
מסוכנת ומפחידה מדי ולא הייתי מסוגלת לעבור זאת שנית. .
בקול שקט, דיברתי לעצמי, במילמולים. אמרתי דברים רכים, דברי
נועם ואושר כמו שמדברים לילדים כאשר אין מוצאים הם ניחומים.

כך חלפה עוד שעה ארוכה עד אשר הבהבה בי מציאות - אני חייבת
לרדת מההר הזה.
אבל באיזה מדרון אבחר? שניהם תלולים ואין סוף להם ולא תחתית
ואם צוק בסופם אמצא את מותי במהרה. שוב הספק, שוב המוות,
ידידים נאמנים; מחשבות קודרות וברורות צפו ועלו, מחשבות
מפורטות באפלה צלולה; חיפושי גופה, סידורי לוויה, דמעות אחיי,
עורבים אפורים חגים מעל בית קברות קטן ביום בהיר במיוחד.
צווחים בחדווה. מצבה צנועה כחלחלת, אבי מנקש סביבה עשבים ביום
כיפור.

ומתוך החושך הזה הופיע ידידי הפרפר.
ידיד עתיק, נולד מן הרוחות העוטפות את ההר והנה נברא מולי מחדש
בדמות מורה חכם.
גופו חרוטי מונח על אבן לרגלי, לא נע ולא זע רק בכנפיו מנפנף
כחלום צבעוני מעלה מטה מעלה מטה מעלה מטה מעלה מעלה

אצלי בראש רק מחשבה אחת פתאום: "מה אתה עושה פה יא פרפר? רק
חול ואבנים סביב ואף לא פרח אחד קטן להצדיק בו את קיומך
השברירי" והוא בתורו, בקלילות כמעט משועשעת, כמו מתוך משחק,
מצביע על המדרון מולי ואומר:"שם, לשם, הנה משם עליך ללכת!" ולא
הרפה.

נוכחותו הבלתי צפויה של הפרפר שותפי לגורל הפיגה קמעה את
בדידותי. תוכנית פעולה נרקמה. מכיוון שחששתי לעמוד על רגלי
חשבתי להתקדם בזחילה זהירה לאורכה של שדרת סלעים בה בטחתי
ואולי משם אראה את הדרך למטה.
בתחילה, פחדתי, כך שכל גלישה קטנה ובלתי צפויה של גופי הכבד
הנגרס תחת שטיח משונן של אבן, הולידה דימעה קטנה..
שערו מה רבה הייתה שמחתי לגלות שהצלחתי! בעוד הדרך מתפתלת מטה
ראיתי ניצן של בית למרגלות ההר, איזו תחושה נעימה - נשימה
ארוכה של הקלה מילאה אותי.

אך כטבען של מחשבות, מיד נתחלפה חרדה אחת באחרת. קיומי הובטח
לעת עתה אך לא תגובת חברי שמחכים לי למטה. הרי וודאי לא יחמיצו
הזדמנות לבדיחה טובה על זה שהלכתי לאיבוד, הגעתי כל כך מאוחר
ובכלל אני רועדת מבוהלת מבולבלת; כל אלו נמהלים בעירבוביה לכדי
שעשוע אכזרי, אשר בעיני הידיים הנכונות להכות עשוי למחריד,
להיות מבדר עד מאוד.

נכנסתי לחדר עם פנים מאובקות וחיוך מתנצל בזוויות הפה, כזה
רועד, שוויתר על יציבותו מרוב חולשת הגוף ורציצות הנפש. בחשאי
הכנתי את אמצעי המגננה והתירוץ, כוחם יפה במיוחד ברגעים מעין
אלו. ואולי בכלל לא תהיה לי בחירה בעניין, והבכי, מנוול ומושיע
כאחד, יחליט עבורי.

פיזיקה לא פשוטה הכריעה את הכף בנקודה זו; שטף של מחיאות כפיים
וקריאות סטר על פני להעירני, קריאות שמחה ועידוד, החלל נמלא
חשמל; ניצוצות ניתזו כגשם ורקדו בעיני המתבוננים. מדהים אילו
אנשים יפים וכיצד פתאום הלב מתרחב לו באין מפריע באין גבול.
באותם שברי זמן בחדר אוכל טחוב ומט ליפול; בשממה האפלולית
האדירה שלמרגלות אגם טיליצ'ו, הייתי כל יכולה ומלאת חסד, ליבי
פועם בחוזקה במקצב לא אחיד כאילו מנסה ליצור הברות מילים
ולצעוק לי : "יא משוגעת אחת!! בום-בוםמוטרפת!! אני לא
מאמין!!"
אני דווקא כן האמנתי באותו הרגע; כבר ממש האמנתי.
עמדתי כך דקות ארוכות.