כשנערה זו עוברת דממה השמש במקומה,
תמימותה כבת מילה,
ריחה כטל הבוקר
וקולה מריצך ממקומך

מפחד לפרוץ אלייך,
אל האור שבין שפתייך,
ניצב קפוא מולך,
כאילו לא מבין דבר.

השמש שוב דום מלכת,
ננעצים בה מבטים,
היא אלי צועדת לנסות בי את זממה
ואני בלי רחש מתקרב, אליה בא.

מפחד לפרוץ אלייך,
אל האור שבין שפתייך,
ניצב קפוא מולך,
כאילו לא מבין דבר.

עובר הזמן כהרף עין,
מקרה כעין זה לא חוזר.
טעם מר נישא בחכי,
אם רק הייתה עוד אפשרות לי להקסים.

אך אני:
מפחד לפרוץ אלייך,
אל האור שבין שפתייך,
ניצב קפוא מולך,
כאילו לא מבין דבר.