אלוהים כבר לא ברא את העולם שלי. אבא שלי עשה זאת כשדחף לאימי
ופלט את הזרע שלו כשארית של זיון בין הרבה זיונים שקדמו לו.
הוא  החזיק את הבחורה הזאת, הקטנה, והיה גדול לצידה, עצום
מימדים כשהלכו ברחוב והיה אוחז בעורפה ומשגיח לצדדים. אחר כך
הוא ידע מה הוא רוצה ממנה, וזו לא הייתה אני. הם הזדיינו
ושכבו, וזה היה לו מספיק נוח כדי לשכור לה חדר קטן עם חלון אחד
ברחוב סמוך. הוא לא רצה אותה אצלו, רק להיות בתוכה, כשהתחשק
לו, ומלבד החדר הקטן, הטחוב הזה, וכמה גלידות אחר הצהריים מידי
פעם בשבוע, הוא לא שילם לה כלום, ועדיין קרא לה זונה.

הוא המתין תשעה חודשים בלי לעשות דבר. אחרי תשעה חודשים
ושבועיים הוא הגיע לבית חולים. אף אחד לא קרא לו, בטח לא אמא,
עם זאת, הוא הגיע, והביא איתו קופסת שוקולדים וכמה פרחים. הוא
הביא גם גרביים קטנות בצבע כחול, אחר כך התיישב, רחוק מאמי,
כמי שנושא באשמה. כך ישבו, ואחרי שעתיים וחצי נולדתי.  
והוא קילל, הוא חייב היה לקלל. 'זונה', "טינופת". הוא קילל
ודימם והיה מסריח מאלכוהול וממגבות בית החולים. הוא יצא לרגע,
אחרי שיצאתי, אף אחד לא ידע לאן הוא הולך, היה נסער. "זונה"
הוא קרא, "עוד אחת כמוך".

בשארית אבא נכח יותר מאלוהים, הוא הכה יותר ממנו,  למרות
שאלוהים מכה גם כן, אבל בלי להרביץ.

שמי לבנה, ואני המוצצת הגדולה מבבל.

(מתוך עשרה סיפורים פורנוגרפיים)