הרי הם אמרו לך!
הכל היה על השולחן מההתחלה.
אתה תהיה אנטיפת, כמו כולם.
יושב על המרפסת, לבד. מעביר ביקורת על העוברים. מדמיין מה עובר
להם בראש. איפה הם היו, מה עברו כדי להגיע לנקודה זו.
ואתה משתעשע מהרעיון שהם יותר בנליים ממך. קמים בבוקר, הולכים
לעבודה עם השכר הלא מספק, מסתכסכים קצת עם הבוס הבן-זונה,
מרכלים על ההיא מהקבלה (שכולם אומרים שהיא נותנת). חושבים על
הקניות שצריך לעשות לבית, חוזרים הבייתה. אוכלים, מעבירים שיחת
חולין ממש לא מעניינת עם בןבת הזוג והולכים לישון בצפייה לאותה
אכזבה מהמחר שהולך להיות בדיוק-אותו-הדבר כמו המאות לפניו
והאלפים אחריו.
יושב ושופט את האספסוף.
ואתה יודע שאין טעם, מודע למחסור החמור במטרה משל עצמך. הרי אף
אחד לא באמת ביקש את השיפוט שלך או את הדעה החד-צדדית שרצה לך
בראש. אף אחד לא באמת מקשיב לך, לקול הזה, שמדבר ללא הפסקה
מאחורי המשקפיים האלה.
לכל אחד יש את הטור השבועי שלו בעיתון של עצמו, טור שהוא
משתעשע בינו לבין עצמו על כל אוולות העולם
והכי נדוש? שאתה יודע שהקטע הזה נדוש.
ולא אכפת לך כי אתה אנטיפת, הרי הם אמרו לך!
הכל היה על השולחן מההתחלה.

תודה לרוני
איש ואגדה.
חבר שהיה ועודו.