כתום.
השרב כבד ואני רצה קדימה.
בכל נעיצת מקל ושלשה צעדים
אתה הולך ומתרחק;
מכל פסגה אורות העיר מנצנצים חלש יותר מעל המפרץ,
כשאתה נספג לדפנות התודעה.

זכרון מהערבה: מתחת לכביש יש צינור. הרוח מזיזה את החול מצד
לצד, ובפנים מכווצים אנשים נואשים לצל.
למעלה, על הכביש, עוברות מכוניות. האנשים שבמכוניות לא יודעים
על האנשים שבצינור,
ולהם לא אכפת
יש להם צל אבל לא מחסה.

הרכבים משתנים. הרוח אחרת עכשיו.
בפעם הראשונה אני פחות טובה
וזה דווקא נעים.

כחול.
על קו התפר כולם בוכים מהתרגשות. כף הרגל דורכת לאט והאדמה
כמעט פריכה -
אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה.

ככל שעוברים הימים אני רוצה רק לתלוש לכולם את המסיכות
במקום זה אני שועטת לבד לאורך הירקון.
העקבות בחול מפחידות אותי ואני קוטפת עוד אשכולית.

פתאם הוא נפרש לפניי:
מנצנץ וצלול באור אחרון
ונראה לי שהגעתי הביתה.

לבן.
חזרתי עם תובנות חדשות, בהירות כמו האור מעל הכנרת.
זו קליפה יעילה וצריך לשמור שלא תסדק, רק שלא תסדק
והכל יתנהל על מי מנוחות.

אני מזיעה אותך ממני -
כתם מלח על חולצה;
לפעמים נדמה שאתה תפור לתוך בטנת השק"ש, נוכח כל לילה.

בסוף זה בוקע,
המון משאלות ואין לי מושג מה אני רוצה בכלל
(אני רוצה שייגמר כבר.
אני רוצה שיימשך לנצח).

[שביל ישראל (אילת עד דן), אפריל-מאי 08']