כתם דיו מציף את החריצים,
הדמעות נשזרות בידיים
והפצעים מתטפטפים לקבוצות
השיער הנושרות.
(הם תמיד יסתכלו לי על הבטן
כשאספר להם על העצמות הכואבות.)

החסר מתהדק
ונרקמים לי פרפרים
עם כנפיים קשורות.


זה לא הכעס
זו החולשה

שמנתקת את הזרם.


אני דוקרת
לו את העיניים
אז הוא מסיט מבט
ואני מניחה לעצמי

לשבור  בסיס.
(לצורך הצריחה
אני אשתוק עכשיו.)

עירום זר מרגיש לי
נקי
וסערה של שקט
מתנקזת לתוכי,
כמו מקווה של מים טהורים.

העצב דובק בי,
מידפק על הזגוגית.

(אני) כמו נוצה מתנופפת ברוח
והם
מפחדים
שאעוף.


הבטון ניצק סביבי
ואני לך שבלונה.



22-23.7.08