18.07.1998 - היום יום הולדת. אני בת 15 היום. אף אחד לא זוכר
את זה, אפילו אמא השאירה לי פתק על הדלת שראיתי כשחזרתי
מהגהינום "גברת אור היקרה, עם כל הכבוד ליום הולדתך, אם לא
תסדרי את החדר נאלץ לנקוט בסנקציות. אמא". טוב היא זכרה לפחות.
חרא, יש לי יומולדת מה זה חשוב עכשיו, ובכלל אם היא הייתה
יודעת מה עבר עלי עד שחזרתי הביתה, הייתי צריכה להתאבד שם על
הכביש! להמשיך לשבת שם ולחכות למכונית שתדרוס אותי! ואז נראה
איך היא הייתה מרגישה האמא הזאת, אבל עברו שם כמה חבר'ה ולקחו
אותי עם האוטו לבית של ערן כדי לעזור לי. וחוץ מזה זה ערד.
כמעט לא עוברות מכוניות יכולתי לשבת שם עד הבוקר ובסוף למות
מהתייבשות. יולי. חם רצח.
בייני לביני - לא באמת הייתי כל כך שיכורה כמו ששיחקתי אותה.
פשוט חיים וערן הריחו שיש לי ריח של אלכוהול, וכשהם שאלו אותי
אם שתיתי אמרתי להם שכן, כי התביישתי לספר להם שהריח הזה זה כי
הייתי בתחתית של פח צפרדע ענקי מלא כנראה במיץ וודקה ובירה
ועוד דברים שאני מעדיפה לא לחשוב עליהם. חארות. ביומולדת שלי.
חארות חארות חארות. רוסים מסריחים, מניאקים עד שסוף סוף חשבתי
שמצאתי אנשים שיבינו אותי. זה היה כל כך רע, פשוט לא הפסקתי
לבכות.

הכל התחיל לפני כמה ימים בפסטיבל ערד. אנחנו גרים בערד, למרות
שהפסטיבל המזויין הזה כבר התחיל לגסוס במהירות אחרי אסון משינה
לפני שלוש שנים בדיוק (כן, הם מתו ביום הולדת שלי), אנחנו
עדיין מתעקשים לחגוג פסטיבל בשיא הרעש, שלא ימות הפסטיבל. בלי
פסטיבל העיר הזאת אבודה עוד יותר.
אני לפני שנתיים רק גיליתי מה זה רוק כבד, וזה מה שהכי מגניב
לי לשמוע, וגנית אמרה לי שלחבר שלה רומן הרוסי זה שנראה כמו
ליאונרדו דה כפריו מסטול מהתחת ביומן נעורים - יש להקת רוק כבד
שקוראים להם דילריום ושאני אבוא לשמוע בבמה במרכז, אני ברור
שאמרתי כן, והלכתי. וואי וואי איזה יפה הם ניגנו! הם צרחו כמו
חיות והיה להם גיטריסט חתיך כזה עם שיער עד האוזניים, דניאל,
וידעתי שיש לו חברה אז התכוונתי לתפוס מרחק, אבל אז אחרי
ההופעה הלכנו אליהם והוא ישר התחיל לדבר איתי ואמרתי לו שאולי
אני רוצה להתחיל ללמוד גיטרה ושאלתי אותו איפה חברה שלו, אז
הוא אמר שלפני שהיא נסעה לאמריקה עד סוף החופש הגדול הם כבר
נפרדו ושבכלל אין לו חברה, ואז הוא חייך במבטא רוסי עם גומת חן
אחת בדיוק בצד שחסרה לי גומה.


מפה לשם המשכנו להסתובב והוא היה ממש מגניב, הוא אמר לי לראות
סופרוק בMTV ביום חמישי בלילה, לחכות לשירים של דפטונס, אז
אמרתי שבדוק אני אעשה את זה וחשבתי איזה קסטה אפשר למחוק אולי
עדיף שאני גם אקליט את זה. וואי סוף סוף אנשים שאוהבית גם
מוזיקה אמיתית לא כמו כל הדפוקות בכיתה שלי שמעות לי כל היום
להיטים כאלה של MTV בבוקר, כל הברנדי ומוניקה והריי אוף לייט
החרא הזה של המדונה הזאת, זה כבר כזה מאוס ושמדונה הזאת תבין
שאנחנו כבר בשנות התשעים, ושהיא בת ארבעים כבר.

אז זהו, חזרתי הביתה, ולא התנשקנו כשאמרנו ביי, אבל יש בו איזה
משהו בדניאל הזה, החיוך הזה עם המבטא, והשיער השחור הזה.
והגיטרה השחורה. היינו ליד גן ההרפתקאות איפה ששותים ותמיד
אפשר למצוא סמים. לבד והוא רק חייך, ואני נתתי לו נשיקה בלחי
שנראתה קצת מוזר כאילו אני ניסיתי לנשק אותו. והוא צחק והלך.

אתמול בבוקר (14:00 בצהריים - חופש גדול) נפגשנו שוב. הינו
בבית של סבתא שלו. לרוסים תמיד יש בית ריק של סבתא - וזה בגלל
שהיא ישנה בסלון של ההורים שלהם. בבית של סבתא שלהם תמיד יש
ריח כזה של סבתות, גובלנים מצמר, כפות עץ עם ציורים של פרחים
ודובדבנים באדום - ירוק תלויים על הקיר, ותמונות רקומות של
ברווזים, רקדניות בלט וכלבי פודל. התריסים תמיד מוגפים ותמיד
יש חושך (ומרות שיכול להיות שזה דווקא לכבודי). אז פתחנו
טלויזיה והוא שם קסטה של איזה להקה שקוראים לה "Entombed" ואז
התנשקנו. האמת הוא מנשק קצת מגעיל, עם שיניים ופה פתוח ולשון
אגרסיבית, אבל הוא כזה חתיך ועם גיטרה חשמלית שזה בסדר, אמרתי
שאני כבר אלמד אותו.

נחזור להיום. יומולדת שמח - אף אחד לא ממש זכר אותו אז אמרתי
אני אזכיר לעצמי. לבשתי השחורים והלכתי לגן הרפתקאות הוא בטוח
יהיה ששם. בדרך עברתי בקיוסק, קניתי פחית בירה, הם הסכימו
למכור לי למרות שאני לא בת 18, שמתי אותה בתיק והלכתי, האמת
הייתה לי הרגשה מאוד לא כייפית ואני ממש לא יודעת למה. הגעתי
לשם, כל החברים שלו היו שם אבל הוא לא. הודעתי לכולם שיש לי
יומולדת, אבל זה לא ממש היה להם אכפת אז פשוט חיכיתי שהוא
יבוא. הם כולם דיברו רוסית ולא היה לי מושג מה הם אומרים אבל
אני מניחה שבסוף אני אלמד. השעות עברו והערב התחיל לרדת, שאלתי
שוב את רומן אם דניאל צריך לבוא והוא עשה לי פרצוף של "לא יודע
ולא ממש מעניין לי" והמשיך ללגום מהבירה החמה שלו. כבר נהיה
חושך, ואני יושבת שם מתייבשת עם פרצוף חרא, ואז רומן דידה אלי
שיכור מסריח מכל הערבוביית אלכוהול זול שהוא שתה עם סיגריה בפה
ואמר "תקשיבי בלקרשקה, את יכולה לחכות לו פה עד מחר בבוקר,
חברה שלו חזרה מאמריקה והוא הלך לזיין אותה, ואת יושבת פה כמו
פרסטיטוטקה עם הרגליים פתוחות ומחכה שהוא יבוא. הוא לא יבוא
בלאט, אז אם את רוצה את יכולה למצוץ לי במקום". וואי וואי איזו
סטירה הוא אכל ממני, הוא נפל על הריצפה וגם ירד לו קצת דם
מהאף, אני לא יודעת מה הפיל אותו, אם זאת העוצמה של הסטירה או
שזה כמות האלכוהול והסמים שהוא לקח שגרמו לו להיות שברירי
יותר.

רומן קם מהחול, זרק משהו ברוסית לאחד הקרחים שהיו שם, תפס אותי
בידיים, והשני ברגליים ובייחד הם הובילו אותי לכייון הפח צפרדע
שהיה בחנייה הנטושה ליד, פתחו את המכסה, גילגלו אותי לתוך הפח
והתיישבו על המכסה. בחיי שאני לא זוכרת כמה זמן הייתי בפנים,
ומה פגשתי בתוך הצפרדע, אני רק זוכרת שאחרי כמה זמן הם השתעממו
והלכו, ומקסים הג'ינג'י בא להוציא אותי משם.

משם ברחתי לכביש. רציתי לשבת ולחכות שמכונית תדרוס אותי, זה
היה כזה לא טוב, ואז חיים וערן באו. ואת ההמשך כבר סיפרתי
בהתחלה.

אחלה יומולדת רוקנרול. בקצב הזה לא מצפים לי יותר מדי ימי
הולדת.
עכשיו אני בבית,אחרי מקלחת, חוגגת יומולדת בלסדר את החדר שאמא
לא תעשה סנקציות, התחיל לכאוב לי קצת הגרון, מזל שאין לי ממש
חברים להדביק. נראה לי שאני אשאר בבית עד סוף החופש.

יום הולדת שמח.

18.07.2002 -  החופש הגדול האחרון בתולדות חיי נמצא בעיצומו,
חשבון פשוט יעזור לעולם לנחש שלא סיימתי י"א, אלא סיימתי י"ג,
ואני לפני י"ד, כשבעצם ע"פ האגדה - יש אוטובוס של צה"ל שמחכה
לבוגרי המגמה להנדסאיי אדריכלות, ולוקח אותם ישר לבקו"ם מיד
בתום הגשת פרוייקט הגמר. עד היום האגדה, אכזבה - הם מספרים
שהאוטובוס עצר בבית לקחת מברשת שיניים. אני, לא נראה לי שאני
אתגייס לצבא, אני לא ממש מסתדרת עם בנות ובצבא ישימו אותי עם
בנות, הספיק לי כל י"ג גרתי בדירה ברחובות (מה לעשות אין מכללה
בערד) עם שתי הזונות האלה - אחת מקיימת בחדר השינה שלה את כנס
האופנוענים הזקנים של עיריית רחובות והעדה התימנית ככללה,
והשניה ברוגז עם כל מה שקשור בהיגיינה אישית וכל מה שקשור
בהיגיינה הסביבתית (מישהו חייב להסביר לה באלימות שאחרי מספר 2
בשירותים, לא מומלץ לזרוק את נייר הטואלט המשומש לפח האשפה של
חדר האמבטיה - זה מפתח זני מקקים שניתן לרכב עליהם למכללה
בבוקר).
הכי חרא שאני יודעת שהן יהיו איתי בצבא. איכס מה לי ולצבא.
איזה שנה ותשע מיותרת של לבישת שקי אשכים בצבע זית, אני אצטרך
להוריד את הנזם וכל חלומותיי לשיער ירוק יתפוגגו לצלילי שמאל
ימין שמאל של איזו כלבה שצעירה ממני בשנתיים.

ילה יומולדת. שנת העשרה האחרונה שלי. הגיע הזמן להתבגר. אין לי
מסר להעביר לעולם.
אחיו הקטן של דויד, החבר הכי טוב שלי מהתיכון נהרג בתאונת
דרכים. אני לא יודעת איך להסתכל לזה בעיניים. לפני שנה אני
ודויד רבנו על רקע רומנטי וזה הרס לנו את כל החברות. ביום שבת
אמא הרימה אליי טלפון בבוקר וסיפרה לי מה קרה. איתו עכשיו
לסירוגין, מנסה למצוא משהו נחמד להגיד שיעזור אולי טיפה לתחושת
האובדן הבלתי ניתנת לתיאור של המלאך הזה. מה עושים. אין מה.

18.07.2005 - היום יום הולדת. טול כרם. לפני ארבעה ימים קיבלתי
טלפון מהמ"פ מפקדה בשעה שתיים בלילה שצריך שוב לקפל את כל
הבונקר להאמר של פלוגה ו' ויאללה, יהיה מבצע, אז שאני אעיף
ת'תחת שלי ושל כל החיילים העצלנים  שלי לאפסנאות וגם צריך
להעמיס את המשאיות כי יש בלק-הוקים בדרך והלוחמים בכלל הולכים
להיות מוסקים לשם. יש בלגאן גדול. עוד שבועיים מתחילה ההנתקות
והמדינה בוערת. סעמ'ק. אני אחרי 21 ריתוק, זרקתי אבנים על
האוטו של אחד המ"פים. הוא התחצף אלי. מי יודע מתי אני אראה את
הבית עכשיו עם ההקפצה הזאת. כמו שאני מכירה את הגדוד זונה הזה,
מטול-כרם אנחנו נקפוץ לעזה. זאת הבעיה במקומות כמו גדודים של
בית ספר למ"כים חי"ר - בא לשם איזה סא"ל כושל להיות מג"ד, הוא
התחיל כסופר קרבי באיזה גדוד חי"ר אורגני, אז עכשיו הוא מרגיש
לא קרבי, הוא מרגיש שהקחצ"ר משתין עליו, וזה עושה לו מדלדל
בתחתונים, אז כדי להחזיר את הזקפה לחייו הוא מנדב את עצמו
לקפוץ כל פעם שקורה משהו בארץ הזאת - והתוצאה היא שאני כקצינת
התחזוקה של הגדוד כבר לא ממש זוכרת איך זה להתקלח בלי לבקש
מהקח"שית שתעמוד בכניסה (כי מי עושה מקלחות לבנות בתעסוקה
מבצעית - צה"ל של 2005 עדיין לא שם) במקרה הטוב, או פשוט לקחת
סיכון שמצלמות סלולריות יצלמו את חמוקי הקת"ח שלי, ההורים שלי
כבר לא ממש זוכרים איך הפרצוף המגורז שלי נראה, ואף זכר לא רצה
לצאת איתי עד עכשיו, כי אני מדברת בצבאית ונהייתה לי מנטאליות
של נגד אפסנאות עם כרס, הרעלת קפה שחור וז'רגון קללות במרוקאית
שלא היה מבייש סרסור מהסמטאות האפלות של מרקש. למען האמת,
לפעמים נדמה לי שהמג"ד הזה יסכים לקפוץ גם אם תהיה עסקת סמים
בלוד. אני כבר שנה בגדוד חרא הזה וזה מתחיל להמאס. איך בכלל
התדרדרתי לקצונה איך?! מי בכלל רצה להתגייס?

לפני חודש התייבשתי בבסיס, מהחום. זה קורה כשסופרים תחמושת
בבונקר הגדודי, שמונה לא פחות מ15 מכולות פלדה, שהטמפרטורה בהם
בשעות העבודה המדוברות היא לא פחות מ70 מעלות צלזיוס, והן 200
מטר אחת מהשניה. הדבורים שם כבר לא עושים עלי רושם, ואם בא נחש
אני כבר לא נלחצת אני פשוט מבקשת ממנו שיחזור אח"כ כשאני כבר
לא אהיה.

חזרתי לבסיס כשאני מקיאה את דרכי לחדר, היה חובש אחד עסיסי,
שנורא רציתי שיטפל בי אבל הוא היה באילת. כנראה שגם הוא נורא
אהב לטפל בי, כנראה שהחברים שלו ידעו שהוא נורא אוהב לטפל בי,
אז בא החוג"ד, ולחש לי באוזן שאם הוא משיג לי גימלים אני נוסעת
לאילת לפגוש את אורבך. למרות שבדיוק יצא חוק שלקצינים אסור
לצאת עם חיילות מאותה היחידה (והכוונה הייתה גם להיפוך המגדרי
לצערי - כשאורבך עומד בכל תקנות האיסור).
אילת עם היצור השליו והסטלן והמאוד חתיך הזה היה נראה לי כמו
דיגום מובטח, ואחרי כמויות החצץ שהאכילו אותי עוד מתקופת בה"ד
1 בקורס הנסיוני שמשלב הרבה בנים ומעט מאוד בנות, אמרתי לעצמי
שזין על החוקים עכשיו. חלאס. הוצאתם לי ת'מיץ.

אחרי אינפוזיה חובבנית של חובש צבאי שהעניקה לזרועות שלי חזות
של מבקשת שקל בתחנה מרכזית באר שבע, עליתי על האוטובוס(ים -שבע
מאות קווים עד הישוב הקהילתי שההורים שלי היגרו אליו מערד
הרחוקה) ותכננתי להחלים עד מחר. הרבה מים ואני דנדשה. מחר אני
באילת וכולם על הזין. כבר פינטזתי עלינו יושבים ביאכט-פאב
הריק, עם קצת סטונס ברקע, מפרקים ליטרים של ג'יימסון וג'וני
וג'ק. לק לאזרחות.
אוקיי, ידעתי שאם אני עושה את זה לאף אחד אסור לדעת מזה, אבל
פאק אין לי את הטלפון שלו "אורבך, תחתום על ברכיות וחכה לי
בדוגי בטיילת", אין לי ממי לבקש שלא יסיק מזה מסקנות.
בפעם הראשונה מזה כמה שנים תפסתי אומץ - אני אסע לאילת, אני
יודעת באיזה בית ספר לצלילה הוא נמצא דיברנו על זה שבוע שעבר,
והזיכרון שלי טוב (שנים שלא עישנתי סמים) אני אפתיע אותו שם,
ידעתי שהוא רוצה אותי, וכל כך התאים לי לבהות בעיניים
הכחולות-אפורות האלו כשהן מאבדות הכרתן אל תוך בקבוק של חיקוי
זול של יגרמייסטר...

הגעתי לבית ספר לצלילה, הוא לא היה שם. הייתה שם רק נערה
מנומנמת עם מלא צמידים שאמרה שאין לה מושג מי זה אורבך
ושהרשימה אצל אמא שלה שמנהלת את המקום ושאם הוא פה הוא בצלילה
כרגע ויחזור רק בעוד שעתיים. אז ישבתי שם. בהתחלה התייאשתי
וכמעט הלכתי, אמרתי לעצמי יאאלה פאק איט, תוך דקה אני מוצאת
חדר ולא יזיק לי שבוע לבד עם נייד כבוי, אבל כשראיתי אותו
מגיע,שזוף ובלונדיני, אמרתי לעצמי שזה הולך להיות יותר כיף
מבפנטזיה...
וזה היה. מאז לא זזנו אחד מהשני, כל השבוע בייחד בבסיס (אבל
משחקים אותה אחוקים) ואז כל סופ"ש ירח דבש אצל ההורים שלו, או
שלי, וחוזר חלילה. ואף אחד לא מנחש, נפגשים בשלוש בבוקר מאחורי
המרפאה בזולה שם, וגם מאוד נזהרים. בסיס פצפון.

זה מה שאני שונאת ביום המזורגג הנוכחי. טול כרם, מכשיר קשר
לידי, אני בחוץ בבקעא אל גרביה הוא בפנים מסייר באמבולנס. אני
שומעת את הקול האדיש שלו מספר בצבאית שהאמבולנס בעצם מותקף
בבקת"בים ולי לא נותנים להיכנס עם אספקה (סמג"ד שוביניסט חרא)
בגלל שמותקף אז הם גם אוכלים את החרא הזה על בטן ריקה. כבר
שלושה ימים הוא נמצא גג 10 ק"מ ממני ואני רק שומעת בקשר כמה
הוא קרוב להימחק שם ובטלפון הליצן מספר לי שממש רגוע שם ושאין
לי מה לדאוג (כי הוא חושב שאני אולי באיים הקריבים ואני לא
שומעת את היריות מעבר למחסום ואת הדיווחים בקשר).

כל היום לא נתנו לי להיכנס עם אספקה וזה היה חרא חרא, הוא היה
חלש ועייף אבל עם מצברוח טוב, בעצם אני לא עושה כלום, הם
התיישבו באיתורים ולא יכלו לצאת. כל הגדוד. ואני עצבנית,
החיילים שלי ביקשו רשות ליסוע עם הסמג"ד בג'יפ פנימה (כשלי
אסור... בעצם...) הבאתי עליהם שאגה שיעיפו את השיריונות
ויחזל"שו ת'תחת המדושן שלהם לסדר ת'מכולות! מטומטמים! וזה ממש
לו איך שאני מדברת בדרך כלל. למרות החזות הקשוחה, אני נוהגת
לכבד את רוב מי שמעלי ומתחתיי. חלק נעלבו, אבל אל חשש בסוף
היום סיפרתי להם שאני קצת בלחץ, וזה קורה גם לנו, גם אנחנו בני
אדם (ה"צהובים" כמובן),

הערב ירד ואני עדיין מסתובבת סביב הקנה של עצמי ואוכלת
כיפכופים, סופרתץ זבובים, קופצת על הרגליים כל פעם שאני שמועת
מנוע של האמרבולנס, אבירבולנס ו כל חראבולנס אפשרי, למי אכפת
יומולדת למי אכפת גיל 22, אני בת 100, אני בת 3, אני רוצה
לישון על מזרון אזרחי קיבנימט! אני רוצה שהמג"ד המרוקן אשכים
הזה גם יוציא אותנו משם כי למרות שגנבתי מהצנפים החרא כמויות
מפלצתיות של אוכל, האספקה המחורבנת מתחילה להתקלקל כי לא
נותנים לי להכניס את זה פנימה. כולם רעבים וליטרים של שוקו
יחמיצו ויושמדו... וכל זה נראה לי כמו נצח.

יש דיבורים פתאום בחוץ, אומרים שמקפיצים אותנו מפה לעזה. וואו.
איזו הפתעה. חזל"ש בתחת שלי, מה הוא לא יעשה כדי להרגיש רמבו
הסגנאלוף המתחנגל הזה. אולי עדיף, אני ארויח כמה דקות במחיצת
אורבך עד שיכנס לטווח שם. איזה יופי. רגע, הסמ"פ מפקדה קורא
לי, הוא רוצה שאני אלבש מדים. שיט. טוב כבר 23:15 היומולדת
הארור אוטוטו נגמר.תודה לאל.

הם ישבו שם באוהל מג"ד, המג"ד והמפ"ם בבוקסר וחולצת מדים גם
כומתות על הראש, אוחנה הנגד הבכיר שלי המלך עולם מבשר שהשגנו
אשור מהמח"ט להעניק לי דרגה ללא נוכחותו, בלי טקס מפונפן
בחטיבה שצריך לתפוס אליו טרמפים, הם העניקו את הדרגה על המדי
ב' המזוהמים, השלישה אמרה שזה הכי מתאים לי לקבל דרגות בצורה
לא רשמית וקלילה (מה שנכון, טיקסי ג'יפה ביומולדת שלי הם לא
דבר חדש), המפ"ם הדליק את ה624 וסיפר דווקא לחובשים שהקת"חית
קיבלה סגן ושמגיע לה יומולדת שמח... שמעתי את אורבך מריע לתוך
המ"ק "יומולדת שמח קת"חית, נתראה בגוש קטיף!"... יומולדת
שמח...