נעמה לא ממש חשבה שהיא תהיה פעם אמא. לא שלא רצתה, היא פשוט לא
חשבה שזה מסוג הדברים שיקרו לה. היא לא דמיינה את עצמה מטיילת
בגינה דוחפת עגלה כשמאחוריה משתרכים זאטוטים עם מוצצים בזוית
הפה, ולא פינטזה על ייצור קטן מתכרבל על בטנה בארבע לפנות בוקר
ומצייץ לה באוזן "מאמא" לפני שהוא מתלבש לה על הציצי בתיאבון.
לטייל בעולם, לסקר הפגנות ומהפכות סטודנטים בצ'ילה, לפרסם
הגיגים בעמוד האחורי של "ידיעות", זה כן, אבל הקטע האמהי אף
פעם לא ממש דיבר אליה. האמת, היא גם אף פעם לא ממש דמיינה את
עצמה מתחתנת. היה לה קשה לדמיין מצב, שבו היא יודעת, יודעת
בוודאות מוחלטת, שהיא מצאה את המיועד. כל הזמן הטרידה אותה
המחשבה, איך בעצם יודעים שזה זה. ואולי ה"זה" האמיתי, שהכי
מתאים לה ואמור להיות שלה, הוא בכלל מסתובב כרגע בגבעות פפואה
ניו גינאה. והיא בתל-אביב.  

לא שלא היו לה כל מיני מיני התאהבויות, מפגשים, נסיונות לקשר.
היו. אבל כשזה קרה, הדבר האמיתי, זה הכה בה חזק ולא השאיר מקום
לספקות. היא כבר היתה בסיום התואר הראשון במדע המדינה, על סף
קריירה עיתונאית, וכבר סוקרת אירועים מסעירים על החיים
הסטודנטיאלים השוממים של ירושלים שהתפרסמו בטורים של 250 מילה
מדי יום ראשון בעמוד שלוש. חברתה יעל שכנעה אותה לנסוע
לסופשבוע בקיבוץ. סתם, לשטוף את הראש קצת, אמרה, להירגע
מהבחינות. עופר תפס אותה לגמרי לא מוכנה. הוא עבר לידה על
השביל, ליד חדר האוכל, עם ההליכה המהירה והחיוך המבוייש ומדים
שתאמו להפליא את עיניו הירוקות. מה לעשות שירוק תמיד היה הצבע
האהוב עליה. הוא בדיוק חתם קבע לעוד ארבע שנים, "מורעל" על
הצבא, והיא בכלל שירתה בקריה. אבל משהו בו שבה את לבה. עופר
נסך בה בטחון, שלוה שהיא חיפשה כל הזמן וחשבה למצוא בהודו, או
אולי בניו-זילנד. נעמה, נמי, הוא היה אומר לה כשהיא נטרפה
מהלחצים במערכת, להגיש כתבה, להגיש מהר, העורך צועק, הכל בלחץ,
אבל אצל עופר החיים תמיד על מי מנוחות. גם כשהם לא.  שאלה של
הסתכלות, היה אומר לה כשהקשיב בסבלנות ובחיוך בזוית הפה
לדראמות של עיתונאית מתחילה ועל-סף-התמוטטות. מקשיב, מחבק,
וחוזר למחרת בשש בבוקר לחיילים שלו ולסיורים ולעולם המסוכן אבל
מסודר שלו, שהוא כל כך רחוק משלה.  

מהר מאוד עברו לגור ביחד, בדירה קטנה ברחוב זמנהוף, מהמרפסת
מריחים את המלח של הים. עופר היה מגיע לשבתות ולפעמים באמצע
השבוע, מבשל לה מרק ירקות, כל הזמן מטפל בה, משקיע, והיא גמעה
הכל עד שכבר חשבה שהיא מתפוצצת מהאהבה שהוא מזרים. ואז ביום
שישי אחד, עופר חזר מהצבא, התקלח והחליק למיטה, שם נשמה את
האוויר המיוחד של שעות הערביים ביום שישי. הוא מלטף את גופה
והיא נמתחת כמו חתול. "את כל כך יפה, כמו ספינקס" הוא אומר לה,
מעריץ. והוא בתוכה, והיא כבר לא יכולה יותר. הרגע הזה כל כך
טוב, שפשוט חייבים להרוס, אמרה לעצמה. "עופר, אני חייבת
לנסוע", נעמה שמעה את עצמה מודיעה לו. והוא, ממלמל לתוך בטנה
"בטח, נוסעים, עוד ארבע עשרה חודשים אני משתחרר ונוסעים לדרום
אמריקה, כמו שקבענו..." אבל נעמה ידעה שזה עכשיו או לעולם לא.
"לא, אני נוסעת עכשיו, לבד, ואתה...  לא חייב לחכות לי. זאת
אומרת, אני לא רוצה שתרגיש מחוייב." אבל עופר, נאמן ורגיש
ואוהב, ממש בלי הגיון, אומר לה לנסוע, הוא יחכה. ונעמה ידעה
שהיא לעולם לא תמצא מישהו שיאהב אותה ככה.
יש דברים שאתה פשוט יודע.

כעבור שנה, נעמה חזרה מהמזרח, עמוסת חויות ועייפה מתה. עופר
חיכה לה בשדה התעופה. באותו לילה, בדירתם בזמנהוף, הוא אמר לה
שלא משנה מה, הוא תמיד יחכה לה. והיה בזה משהו מנחם, אם לא
מסעיר. והיא חשבה שהיא מתאהבת בו שוב.

חודשיים אחרי החתונה נכנסה נעמה להריון. נולדה רוני, ושנה
אחריה, גל. נעמה, בניגוד לכל הציפיות ובעיקר לציפיות שלה
מעצמה, גילתה שהיא דווקא די נהנית להיות אמא. נכון שהכתבות
שהופנו אליה מהמערכת שינו כיוון מהסצנה התל-אביבית
הרווקית/קולית לתיאור יתרונות ההנקה והשוואת כסאות בטיחות
לתינוקות, מטובל בראיונות צפויים על איך אפשר לתמרן בין אמהות
וקריירה. אבל נעמה קיבלה את זה בהבנה, וכל הזמן הזכירה לעצמה
שזה זמני. הילדות יגדלו קצת, והקריירה בינתיים קצת על הולד, אז
מה, לא סוף העולם. כשגל  חגגה יומולדת עשר, היה זה עופר שחיבק
את נעמה במיטה ולחש לה באוזן, "עכשיו הגיע תורנו". הוא שחרר לה
בתנועות איטיות את השיער מהקוקו וליטף את שערה שדבק בו גושים
קטנים של קצפת מעוגת היומולדת. "זהו, נמי, הילדות כבר נערות.
בעוד שנה אני משתחרר מקבע. סוף סוף נוכל לטייל בעולם, לעשות רק
מה שבא לנו." ובאמת היה נראה שהעניינים מתחילים להסתדר, שהם
הולכים לפתוח דף חדש. נעמה התמודדה על תפקיד סגן עורך מהדורת
החדשות. זה המון אחריות, אמרו לה בראיון, לא תוכלי לבוא הביתה
כל יום בשתיים, אמר העורך בנימה קצת נבזית. אבל היא, בבטחון
שפתאום צמח לה מבלי ששמה לב, ענתה בלהט, "אין שום בעיה, כבר
אין ילדים קטנים בבית, אני יכולה לשבת פה גם עד חצות אם צריך."
להפתעתה הגדולה היא קיבלה את התפקיד, והרגישה איך היא לאט לאט
חוזרת למישהי שהיתה פעם. נעמה בגירסה הקודמת, שעשתה מה שבא לה
ורצתה להגיע לירח וחשבה שזה אפשרי. כך שזה ממש לא התאים לה
הבחילות הפתאומיות, הסחרחורת באמצע ישיבת המערכת ביום חמישי.
היא הרי על גלולות כבר שנים, לא יכול להיות ש...אבל שבועיים
אחר כך, בחמש בבוקר, כבר לא יכלה לדחות את זה יותר. נכנסה
לשירותים, ושני הפסים המוכרים בצבצו על המקלון. עופר לא ממש
שמח. יותר נכון, הוא בכלל לא הבין למה צריך את ההריון הזה.
"אני לא מאמינה שאתה רוצה לוותר על התינוק שלנו", אמרה לו
נעמה. והיא באמת לא האמינה. הרי הוא היה זה שתמיד התמודד על אב
השנה,  משוגע על הילדות ומשקיע בהן כל דקה פנויה. ופתאום עומד
מולה מישהו אחר שהיא לא ממש מכירה. "נעמה, אני בן ארבעים
ושלוש", ניסה להסביר לה בטון ההסברתי שלו. "ואני ממש לא רואה
את עצמי חוזר לחיתולים."

אבל ככל שהוא התעקש, היה לנעמה יותר ברור שהיא דווקא רוצה את
הילד הזה. מחוברת אליו, וזה לא משהו שעופר או אף אחד אחר יכול
להבין. "ממילא הרבה מהחבר'ה שלך עכשיו בהריון, ועם תינוקות
בבית", אמרה לו ערב אחד, "והם דווקא מתלהבים מזה." אבל עופר
אמר ש"זהו, שהחבר'ה שלי כבר בסיבוב שני, עם אשה חדשה. ומה אני?
גם נשארתי עם אותה אשה ואני גם מתחיל מהתחלה לגדל תינוקות..."
ונעמה לא היתה בטוחה שהוא צוחק. כל האהבה, ההערצה הלפעמים
לגמרי לא הגיונית, כמו כששכבה אחרי לידה מיוזעת והשערות עומדות
והוא אומר לה שהיא הכי יפה בעולם, כאילו התנדפה. משבר גיל
הארבעים, החברות שלה אמרו לה. אל תתרגשי מזה. ניסתה לא להתרגש.
אבל עם ההורמונים של ההריון שהתחוללו בה היה ממש קשה שלא.
בכלל, כל דבר בזמן האחרון גרם לה לפרוץ בדמעות. לפחות הוא לא
דרש ממנה להפסיק. "אם זה מה שאת רוצה, אז שיהיה",  הוא הודיע
לה בקול לא ממש שמח. נעמה אמרה לעצמה שגם זה משהו. כי הבעל של
תמי דווקא כן התעקש, והיא נאלצה לעבור הפלה.

מזל שהיה לה את אבי. כלומר, את ד"ר כרמי, הגינקולוג. מהרגע
שהראשון שהודיעה לו שהיא, כנראה בטעות, נכנסה להריון, הוא קרן
מאושר. "יופי, נראה נהדר", מלמל כשהוא מחליק את ידית
האולטרסאונד על גושי הג'לי שמרח על בטנה. "אתן פשוט נהדרות, מה
שאתן יודעות לגדל פה", מלמל, והראה לה את האוזן, הרגל הימנית,
היד הקטנה. "תראי, הוא עושה לך שלום," התפעל מהדגיג ששחה
בתוכה.

עופר, שגם ככה חזר רק בשעות הערב המאוחרות, התמכר לספורט. קנה
לעמו אופני שטח והתחיל להתאמן לטריאתלון. אימונים ארבע פעמים
בשבוע ורכיבה עם החבר'ה כל שבת בבוקר והחברות של נעמה רק אמרו
שיש לה מזל, זה במקום מאהבת. אבל היא לא ממש התנחמה. מצאה את
עצמה מחכה בקוצר רוח לתור החודשי אצל הגניקולוג. שיתפה אותו
בלבטים, בעייפות הנוראה שהשתלטה עליה ושלא זכרה מההריונות
הקודמים. וד"ר כרמי אומר לה שהיא נראית נהדר. "זה בטח נורא
מוזר לך לטפל בהריונית בת ארבעים", אמרה לו כשכבר היתה בחודש
חמישי והרגישה כבדה ומסורבלת. "ממש לא, יש לי גם מטופלות בנות
חמישים", הרגיע אותה. "וחוץ מזה, לא הייתי נותן לך יותר
משלושים", החמיא והיא גומעת את תשומת הלב בצמאון.  

בסקירת המערכות ראו משהו מוזר. הבלוטות בצידי הפנים נראות
נפוחות, אמר המומחה, זה עלול להעיד על תסמונת דאון. מיד סימסמה
את התוצאות לד"ר כרמי. והוא, תוך שניות, התקשר אליה לנייד. "לא
להילחץ", אמר לה. "אפשר להיות בטוחים רק כשיגיעו תוצאות מי
השפיר, ובכל מקרה אני מחזיק לך אצבעות". ככל שד"ר כרמי יותר
פירגן, עופר הלך והסתגר. כבר חודשיים הם לא שוכבים. הוא אומר
לה שזה סתם, הוא עייף, אבל היא יודעת שהוא לא אוהב את הבטן
התופחת, וכבר לא משוכנע שהיא אלילת מין אולטימטיבית.  

כשחזרו תוצאות מי השפיר, והסתבר שהכל בסדר, הודיעה מיד לד"ר
כרמי. הוא אמר שהוא ממש, אבל ממש, שמח לשמוע. לעופר התקשרה רק
אחר כך. נראה היה לה שהוא נאנח בהקלה, אבל לא ממש בהתלהבות.

לילה אחד, ראתה את עופר סוחב חתיכת מדף מוזרה לכיוון  הפינה
שמתחת למדרגות. הסביר לה שהוא מפנה את המחשב מהמשרד שלו,
שיהפוך עוד מעט לחדר לתינוקת. נעמה לא הבינה, הרי סיכמו מזמן
שיביאו נגר, שיעשה את הפינה כמו שצריך, ועכשיו זה הולך להיראות
כמו מדף מכוער במקלחת. אבל כשניסתה לשאול אותו, הוא אמר "את
יודעת מה, אני יורד מזה. תעשי את. ממילא את קובעת פה הכל."
נעמה לקחה את התיק ונסעה לשפוך את לבה בפני זוהר, חברתה הטובה
שתמיד ערה לפחות עד חצות. "כולם חולירות", סיכמה זוהר, "ואת,
רק תדאגי לעצמך, אסור לך להתעצבן, זה לא טוב לתינוקת."

ביום שישי בלילה ירדו לה המים. אפילו בדרך לבית החולים, עופר
המשיך למלמל את מה שהפך כבר למנטרה הקבועה שלו. "אני לא מאמין,
עוד תינוקת, ממש לא מתאים לי, לא מתאים לי", ובמעט כוחות שעוד
נותרו לה צעדה נעמה לתוך חדר הלידה. שם חיכה לה, כמובן, ד"ר
כרמי. "איך יכולתי לפספס את הרגע הזה", ענה לה בחיוך כשתהתה מה
הוא עושה כאן בשתיים לפנות בוקר. הלידה היתה קלה, התינוקת גלשה
החוצה, וכשהיא שוכבת על בטנה, ורדרדה וצועקת, הבינה נעמה שבלי
קשר לעופר, ולמה שיהיה או לא יהיה, עשתה את הדבר הנכון. ואז
עופר, שעמד לידה, הניף את התינוקת מבטנה וחיבק אותה. "היא
יפהפיה, נמי", אמר לה ברכות שלא שמעה כבר הרבה הרבה זמן. "פשוט
יפהפיה."

שבוע אחרי הלידה, כשהביא עדיין לא זוכרת איך קוראים לה, ואיך
מטפלים בשלוש במקום שתיים, ירד עופר לטריאתלון שלו באילת. "תני
לו, תפרגני" ייעצה לה זוהר. "הם כמו ילדים קטנים, מנותקים
לגמרי, הוא לא מתכוון, פשוט אין לו מושג מה את עוברת." דווקא
אמא של עופר הבינה לגמרי, ואפילו צעקה קצת על בנה היקר. אבל
נעמה והבנות הסתדרו מצויין, ונעמה הרגישה שהיא בהחלט שולטת
במצב. ד"ר כרמי, לעומת זאת, המשיך להתקשר כל כמה ימים, שואל מה
שלומה ומה שלום התינוקת.  

ששה שבועות אחרי הלידה, הגיעה לד"ר כרמי לבדיקה השגרתית. "יהיו
עוד הריונות?" הוא שואל אותה, חצי בצחוק. "ממש לא" ענתה. "חבל,
כל כך נהניתי לטפל בך", אמר. "לגלות לך סוד, לכל רופא יש את
הפציינטיות הפייבוריטיות שלו, ואת היית שלי", הוסיף. היא
התבוננה לתוך עיניו החומות המחייכות, ומרגישה שהיא יכולה לטבוע
בהן, שהיא יכולה להתאהב. ד"ר כרמי לא היה עוזב אותה לטריאתלון
שבוע אחרי לידה. ד"ר כרמי הבין כמה קשה היה לה בהריון, בגילה,
וגם חשב שהיא נראית מעולה. נעמה יצאה מהקליניקה והרגישה שהיא
לא מסוגלת לחוזר הביתה. הניחה את ראשה על הדלת הסגורה, ומבעדה
שמעה את קולו העמוק של ד"ר כרמי, מדבר לפציינטית הבאה, תוך כדי
אולטרסאונד "... יופי, נראה מקסים, אתן פשוט נהדרות, איך אתן
עושות את זה, הנה הראש שלו, והאוזן, פנטסטי" והבינה שהוא עבר
הלאה, להריונית הבאה. גם הוא מאוהב, אבל במקצוע.  

כשחזרה הביתה, נשכבה על הספה עם התינוקת. חיכתה לילדות שיחזרו
מבית הספר וחשבה איך זה יהיה לשכב פה תמיד ולא לקום יותר.
הפנתה את ראשה לכיוון הדלת ופתאום שמה לב שמשהו השתנה. גל
הכביסה שהיגע בימים האחרונים כמעט עד לתקרה, נעלם. במקומו,
ראתה ערימות ערימות של בגדים, מקופלים בזהירות כמו למסדר. ספרה
שתים עשרה ערימות, מחולקות לפי בני המשפחה. "ניסיתי" אמר עופר
בחיוך, שהגיח פתאום מאחורי הערימות. "עכשיו כבר אפשר לשתות
קפה..." לקח ממנה בעדינות את התינוקת, שהתחילה לבכות,  וחיבק
בעדינות. "יפהפיה שלי", לחש לה, והיא ראתה שהפרופיל שלה דומה
בדיוק לשלו. ויש להם בדיוק את אותו גוון של ירוק בעיניים. "לכי
לישון, נמי", אמר לה. "את נראית גמורה." לא מה שחשבה, חשבה
לעצמה. לא מה שהיתה כותבת בתסריט, חשבה כשסחבה את עצמה למיטה
והתכרבלה מתחת לפוך. נשמה את ריחו המוכר של עופר על הכר ומשכה
מתחת לכרית מוצץ, ואת מחברת החשבון של רוני שחיפשו כבר יומיים.
אבל אולי התחלה של משהו אחר. ונרדמה.