כל כך בודדה עכשיו. רק רוצה אהבה. מתחננת למבט אחד. רק מבט אחד
מצידך. האם אתה שומע את נשמתה זועקת במרחק? האם אתה אוהב, או
שזה כבר בכלל לא העניין. היא רוצה לרוץ אחריך, להחזיק את ידך
בלילות לאור ירח. אבל הלילות קרים יותר מאי פעם. והירח מתבודד
ביחד איתה. אם אתה לא אוהב אותה, אל תכאיב לה. אתה שומע? אל
תגרום לה לצפות לאגדות. תעזוב אותה לבד, היא תשרוד.
הוא מתרחק ממנה עכשיו, והיא לא מבינה. עכשיו הוא כבר לא מאמין
באהבה. ליבו נשבר לפני שנים, ומאז הן רק מצפות ממנו לנפלאות.
לדברים שהוא כבר לא מסוגל לעשות. פעם לימדו אותו שאהבה יכולה
לרפא פצעים ישנים. אבל הוא למד בדרך הקשה שאהבה היא גם זו
שמשאירה את הפצעים הכי עמוקים.
הוא מחבק אותה,
והיא מאוהבת.
היא לוחשת לו שאוהבת.
הוא שותק לה בשקט בחזרה.
היא מביטה בו באכזבה.
גשם נופל על כתפי מלאכים.
הם יושבים על ספסל, לא מחובקים.
היא מרוחקת בפינת הספסל.
הוא יודע שהיא סבלה די.
לא התכוון להכאיב לה כל כך.
היא לא ציפתה להיות הטעות של חייו.
הוא נזכר בעבר שלהם,
שהיא מנסה למחוק...
הפעם הראשונה בה התבונן בעינייה האפורות, כמעט טבע בהן. היא
צחקה, ועינייה הקרינו אושר. הוא רצה להתחיל לבכות. הבדידות שלה
הייתה עמוקה מנשוא. והיא בכל זאת חשבה, שהם יעברו את הכל.
הייתה עוד כל כך צעירה. היא עדיין חיפשה אהבה. ובפעם הראשונה
שהוא התקרב, היא ידעה שתתאהב. רק לא ראתה שהוא יהיה זה שישבור
את הלב.
ועכשיו הם לבד, לנצח. לעד.