"על המחנה נדלק ירח
על המאהל כוכב זורח
והזמן כמו גומי מתמרח
ליל שבת בלי טעם ובלי ריח
והשקט את הלב קורע

איזו מן שלווה ולא עושים שום דבר
איזו מן שלווה ועוד שבוע עבר..."
(להקת הנח"ל / שלווה)



מה אני עושה כאן בכלל בשעת הלילה המאוחרת הזו?
היא יושבת גבוה בעמדת השמירה. על הרצפה מפוזרים עיתונים בכמות
שלא היתה מביישת את הארכיון של "ידיעות". בין העיתונים מפוזרות
צלחות משומשות עם שאריות של אוכל שהשומרים שהיו כאן לפניה
השאירו. הצלחות מודבקות לעיתונים באמצעות כל מיני דברים שהיא
לא מצליחה לזהות בברור ומסטיקים שעשו הסבה מקצועית והפכו לטיט
להדבקת אריחים. העמדה כל כך מטונפת עד כדי כך שלעיתים נדמה לה
שהיא יושבת בתוך צפרדע של זבל עם חלונות. קירות הברזל המחלידים
מצופים בשכבת הגנה של זרע (באדיבותם של חבריה לפלוגות) וזוהי
למעשה הסיבה היחידה שהעמדה הזאת עדיין עומדת, אחרת לבטח היתה
מתפוררת מזמן.
היא כבר הספיקה להעסיק את עצמה בכל פעילות אפשרית. את הספר
שהביאה סיימה לקרוא, החברה מהמחלקה שעלתה עם בקבוק קולה קרה
כדי להעביר לה את הזמן (מנהג ראוי לציון) כבר הלכה לישון, על
המוזיקה בפלאפון עברה כבר פעמיים ואפילו סנייק כבר לא אטרקציה.
כשלא נשאר לה מה לעשות היא בדקה שאין אף אחד בשטח ואז עשתה לה
פתח קטן בשקית הבמבה ואכלה. שתי שקיוות ליתר דיוק (פעמיים כי
טוב). אחר כך הוציאה סיגריה וכשגמרה אותה פינקה את עצמה באחת
נוספת.
ואז היא פותחת את החלון, מסתכלת החוצה ונאנחת. מול עיניה נפרש
לו כל הבסיס. באוהלים כולם כבר ישנים ורק מעטים עוד מבצעים את
תפקידם אל תוך הלילה. מרחוק קולות קלושים של מוסיקה, הבני
דודים בטח חוגגים עכשיו היא חושבת לעצמה. היא מסתכלת למטה על
הפלוגה ומעריכה את היופי הזה שבקבוצה של ילדות שהתגייסו ורוצות
לשרת ביחד ושהן אחת לשניה ממש כמו אחיות. אמנם רובן אם בכלל לא
יהיו קרביות, אך הן יעבדו קשה ויקבלו סביר להניח מעט קרדיט,
אבל היא... היא עצמה מרוצה.
לפעמים היא מוצאת עצמה מתחבטת בשאלות קשות של אידיאולוגיה
וערכים. לעיתים היא שואלת את עצמה מה היא עושה כאן בכלל ואולי
בעצם שירותה כחיילת קרבית היה תורם לסיכסוך ולמלחמה שהיא כל כך
מתעבת. ואז היא נזכרת שכשהיא היתה ילדה קטנה היו פה (אולי ממש
בעמדה הזאת) חיילים שהגנו עליה. כך היא עצמה מגנה ברגע זה ממש
על כל הילדים הקטנים שישנים בבית וכך בוודאי גם יגנו ילדיה על
הילדים של זמנם. והיא מבינה שאין ברירה, ואם הם לא היו פה
לפניה והיא לא היתה פה אחריהם וילדיה לא יהיו פה אחריה פשוט לא
נוכל להתקיים.
היא חושבת על החיילים מעבר לקווי האויב, שנחטפו וגורלם הוא
תעלומה. היא כועסת. קשה לה להמשיך מבלי להיות בטוחה שאם מחר
היא תחטף יעשו הכל כדי להחזיר אותה הביתה לאמא. ואז היא מתעשתת
ומבינה שהעניינים לא פשוטים ושלבטח מתרחשים דברים שהם מעבר
להבנתה ושאינם ידועים לה. היא רק מקווה בשבילם שאינם סובלים
ושיחזרו לכאן מהר, לאמא.
היא חושבת על המשתמטים שכף רגלם לא זכתה להרגיש את התחושה
המפנקת של נעל צבאית ועל הג`ובניקים שמשרתים בקרייה ולא זכו
לסגור שבת עם החבר`ה והיא לא כועסת (טוב, רק מעט). היא יודעת
שאת מה שהיא תרוויח בשנתיים של עבודה קשה הם לא ירוויחו בחיים
שלמים. נכון, אולי הם יתחילו ללמוד בגיל 18 ויעשו אחלה כסף
בזמן שהיא תשבור את הראש איך לממן את המתנה ליום ההולדת של
החברה. ונכון, אולי הם יראו את המשפחה והחבר`ה כל יום וילכו
לישון לבד במיטה גדולה בזמן שהיא תיסגור 21 יום בבסיס עם עוד 6
אנשים בחדר. אבל הם אף פעם לא יחוו את ההרגשה הנפלאה של משפחה
נוספות, של בית רחוק מהבית.
היא יודעת שהם לא ירגישו מהי גאוות יחידה כשכל הפלוגה צורחת את
נשמתה ולא ילמדו על בשרם ערכים של עזרה הדדית, אחווה וחברות
אמת.

אז במחשבה שניה, או ראשונה בעצם, היא לא מתחרטת לרגע.
והשומרת הזאת היא אני.