קובייה על קובייה. יש גדלים שונים. אחד על גבי השני. צריך
להתאים בין הקוביות, שהכול יסתדר, ייפול בדיוק במקום הנכון.
ואם כן, אז מה, מה קורה? נעלמת שורה. אתה כל הזמן ממלא חורים,
מנסה להשלים שורה, ועוד שורה, והכול כדי שהיא תיעלם, ואז תזכה
בעוד כמה נקודות. מה נותנות הנקודות? כלום. הכול מספרים. אף
פעם לא הייתי טוב במספרים. טוב בעצם אולי קצת. אבל אני לא אוהב
אותם, אז אני מעדיף לומר שאני לא טוב בהם. והקוביות בגדלים
שונים, בצבעים שונים, צבעים אופטימיים, תכלת וורוד וצהוב וכתום
וכחול וירוק. החור הוא שחור, ואתה ממלא אותו בקובייה בצורה
מסוימת שבדיוק תמלא אותו, בצבע, בתוכן, בחיים. ואז מילית שורה
נוספת, ושוב זה נעלם. למה לעזאזל זה נעלם? לאן זה נעלם? איך
רצף כזה של צבעים יכול להיעלם פתאום ולהמיר את עצמו בכמה
נקודות, חילופי מספרים.
וככל שהשורות נעלמות, כך הקוביות מתחילות ליפול מהר יותר, ומהר
יותר. ואין לך זמן. אתה רוצה להשלים כמה שיותר שורות, למלא כמה
שיותר חורים. ואם אתה מגיע לקצה, מערים ערמה גדולה מידי של
קוביות, המשחק נגמר. ואתה פועל כמו מכונה, מנסה להעלים את
השורות האלו שמילאו לך את החורים בצבע, להרוויח כמה נקודות
נוספות. אבל אתה בכלל לא אוהב מספרים, וגם בכלל אין לוח
תוצאות. זה רק אתה מול הקוביות והחורים. אבל אתה לא בנאדם
טיפש. אתה עלית על כל העניין הזה מזמן. על כל התוכנית הזדונית
הזו של ממציאי המשחקים במאפיה הרוסית. אז אתה מגלה שיטות
מיוחדות להערים על המשחק השטני הזה.
אני אישית מכיר שתי שיטות מרכזיות. האחת היא ליצור מין אי סדר
של קוביות, להשאיר הרבה חורים ריקים, ואז להחליט בנקודה מסוימת
להתחיל לחסל שורות תוך הצבת הקוביות במקומות הראויים. לא נראית
לי כל כך השיטה הזו. קודם כל אני אדם די מסודר, ואין לי סבלנות
להתחיל לטפל כל פעם בחור פה, חור שם. אני אוהב את החורים שלי
גדולים. להרגיש שכאשר אני מחסל שורה או כמה במקביל (שאז אתה
כבר ממש נחשב לשחקן רציני) אני עשיתי משהו, לא סתם. חיסלתי
כמות נכבדת של צבע נרכש, והמרתי אותה תמורת כמה נקודות. אני
רוצה לחסל כמה שורות במכה, להרוויח הרבה נקודות, מהאלו שאני לא
צריך ולא אוהב.
לכן אני מעדיף את השיטה המרכזית השנייה. אך טרם אפרט עליה עליי
לעמוד על עניין אחד חשוב, מדובר בסוג של עמוד תווך בעצם במהותה
של אותה שיטה, עמוד כתום למעשה.
זוהי הקובייה הכתומה, אחת מקוביות המשחק, בצבע כתום, וצורתה
ארוכה, מורכבת כמגדל גבוה מרצף של ארבע קוביות משנה. קובייה זו
מאפשרת לך, אם תיזהר ותפעל באופן מושלם, להוריד ארבע שורות צבע
ברצף ולהמיר אותן תמורת מצבור גדול יותר של נקודות שאתה לא
צריך. כך אני פועל. זה מתאים לאופי הפרפקטציוניסטי והמסודר שיש
לי, וגם לתכונת הטוטליות שמאפיינת אותי בהרבה תחומים. באמצעות
הקוביות האחרות אני מרכיב ארבע שורות צבע מלאות להפליא. ללא
חור שחור אחד שמותיר מרווח. הכול מסודר, מתוקתק, מלא צבע
וחיים. ניתן לחשוב על זה כתקופה יפה, רב גונית, מלאה במרכיבים
בעלי צבע שונה, המשתלבים כמו ביצירת מופת באופן קוהרנטי
להפליא. רק שורה אחת חסרה, בד"כ בצד, ימין או שמאל, שורה ארוכה
של חור שחור. דומה קצת למובלעת כזו שחורה. כל קובייה בצורה
שאינה מתאימה למובלעת, ועדיין לא יכולה להתאפק ונכנסת בכל זאת,
יכולה להרוס את המשחק ולהביא את סיומו לה ולחברותיה האחרות.
וגם לי. אלא אם אפעל בזריזות לתקן את המצב ולהשיב את המובלעת
לריקנותה.
כך אני בונה קובייה על גבי קובייה, שורה על גבי שורה, רצף ארוך
של צבע ותוכן, תקופה נפלאה שבצידה חור אחד ארוך ושחור. נזהר
שלא להכניס אליו קובייה שאין זה  מקומה.
כאן מגיע תפקידה של הקובייה הכתומה, הארוכה הזו, הצרה, כמו חץ,
ישר לליבה של המובלעת חודרת פנימה ללא שבב של היסוס. רק היא
יכולה להיכנס למובלעת הצרה בשל אורכה הנהדר והכתום המזהיר הזה
שאולי המובלעת קצת נבהלת ממנו. קובייה זו נראית לי היחידה
שהמובלעת יכולה לפחד ממנה באמת, הצבע הזועק היחיד מתוך כל
הגוונים האופטימיים.
ואז מגיע להב החץ הכתום הזה אל התחתית, קרקעית המשחק, מתחת
לפני כל שורות הצבע הקסומות, חודרת מעטה מעטה, ובאורח פלא
מעלימה מעיני השחקן, עיני, ארבע שורות צבע שלמות במכה! מחזה
שלא יתואר. ארבע שורות איתנות, עליהן נשענו כל השורות האחרות,
שורות בסיס, מלאות תוכן וצבע נעלמות כהרף. וכל השורות ממעל
ממלאות את מקומן.
למה אני אוהב את השיטה הזו דווקא? אנשים לא מבינים למה אני
פועל ככה. גם אני לא בעצם. מנקודת המבט הזו היא נראית לי גם
קצת מאיימת. מסוכנת למשחק המשחק. אם אתה בונה גבוה מידי, המשחק
עלול להיגמר. אם אתה מנסה להכניס קובייה אחת למובלעת, גם זה
יכול להיגמר בטרגדיה זו או אחרת. וכל הזמן הזה אתה נתון לחסדו
של החץ הכתום, בוקע שורות התוכן המלבבות ומלאות הצבע. והוא, חץ
המחץ הזה, מגיע רק פעם בכמה זמן, הוא לא מגיע תמיד. הרי אחרת
אילו שורות צבע הוא יוכל להעלים. וכשהוא מגיע בד"כ, באיחור
אופנתי האופייני רק לו, אתה כבר כמעט תמיד מצוי במצב של אין
ברירה. או להכניס את החץ ישר ללב המובלעת, או לסיים את המשחק.
ואני ככל בני האדם, לא רוצה שהמשחק יגמר אז אני לוקח את הזריקה
הכתומה ישר לליבי, ללב המובלעת, ומחליט להקריב את ארבע שורות
הקסם שלי פעם אחר פעם. אולי אני עושה את זה כי אני רוצה להרגיש
משהו. כל פעם השורות מורכבות מחלקים אחרים, קוביות אחרות,
צבעים שונים. אבל אין זמן לאבל, אין זמן למחשבה על הקוביות
שאבדו, על הצבע שאינו עוד. הקוביות האחרות רק באות ובאות מהר
יותר ומהר יותר, והנקודות מצטברות, ואתה ממשיך לשחק עד שהמשחק
נגמר כי אתה לא יכול להפסיק, ואתה לא רוצה להפסיד, אז אתה נשאר
אדיש וממשיך לשחק. שעות רצופות, כמו מכונה, מערים שורות של צבע
ותוכן ואז שולח את החץ הכתום הישר לתוך ליבן, ליבי, ושוב מעלים
אותן תמורת כמה נקודות שאני לא צריך.  

22.07.2008