היא עמדה במטבח וערבבה את הרוטב האדום שמאוחר יותר יתערבב
בשנית עם הספגטי ויהפוך לארוחת הצהריים שלהם. היא הייתה
מהורהרת וידה המערבבת פעלה כמו מעצמה, מתוך אינסטינקט, יודעת
שעליה מוטלת המשימה לדאוג שהוא לא ירעב. המחשבות שלה זרקו אותה
לתקופה אחרת בה האינסטינקט היחיד של ידיה היה לגונן על גופה
שלה. לא להאכיל אף אחד, לא ללטף את גופו של אחר ובטח שלא
להחזיק בידו של מישהו.
הרעש של המפתח בדלת ניער אותה והיא חזרה למציאות, מחברת את
נפשה המשוטטת לגופה הנטוע במטבח. היא שמעה אותו נכנס, האזינה
לרעשים שתנועותיו מייצרות ויכלה לזהות כל פעולה שהוא מבצע מבלי
שתצטרך להסב את מבטה מהסיר. שמעה איך הוא מניח את המפתחות על
השולחן הקטן בכניסה לבית, איך הוא חולץ את נעליו וצועד בצעדים
שקטים ובטוחים במקומם בעולם, לכיוון המטבח. את פעולתו הבאה כבר
הרגישה על גופה. הוא חיבק אותה מאחור ונשק על עורפה. הוא הסניף
לקרבו את ריחות המטבח והתמוגג מריח העגבניות המתבשלות. היא
נזכרה איך פעם היה מתמוגג מהריח שלה, ריח שטען שגרם לו להתאהב
בה, ריח שהגדיר בתחילת אהבתם כריח של סיגריות ובושם, ריח
שמאוחר יותר מחק במו ידיו עת שכנע אותה להיפרד מהסיגריות
ולהפוך כולה לבושם. תחילה חששה, אולי אחרי שהריח שלה שכל כך
אהב ישתנה ויתפוגג, תתפוגג איתו גם האהבה שלו. אבל זה לא קרה.
האהבה שלו פשוט השתנתה. הוא כבר לא היה נפעם מהריח שלה, אלא
מהריחות שייצרה והפיצה סביבו. ריחות של בישול, אפייה וניקיון,
ריחות של בית. היא יצרה סביבו בית ולכן המשיך לאהוב אותה למרות
שהיא עצמה השתנתה למול עיניו. ואולי בעצם הוא זה שיצר את
השינוי, מפסל אותה לתוך הבית שתמיד רצה, מוחק את מי שהייתה,
שהיה אמור לאהוב כל כך והפך אותה למי שנעים לחיות איתו.
אבל היום כאן ועכשיו בארוחת צהריים סתמית באמצע השבוע המצב הזה
התאים לשניהם. משחק קטן של נורמליות. הוא התנתק מגופה והוציא
מהארון שתי צלחות ושתי כוסות וסכום לשני אנשים. הוא ערך את כל
הכבודה על השולחן הקטן שבמטבח והוסיף גם בקבוק מים קרים.
בינתיים הרוטב היה כבר מוכן והיא יצקה אותו על הספגטי והגישה
את הסיר החם לשולחן. הם אכלו, מפטפטים בנחת על דברים לא
חשובים, קורות היום שעבר, מספר דברים שיש לסדר בסופ"ש המתקרב
ואיזה סרט חדש שהיו מעוניינים לראות. לאחר הארוחה התפזרו איש
ואישה לעיסוקיהם. היא חזרה ושקעה בלימודיה יושבת עם רגליה
מוצמדות לחזה, המרקר בידה והיא מסמנת משפטי מפתח במאמר שקראה,
והוא נכנס למקלחת, מתנקה מהבוקר ומתכונן לשעות אחר הצהריים
שתמיד היו מפתיעות אותו כשהגיעו מוקדם מכפי שצפה.
כשיצא מחדר האמבטיה נקי ומריח מסבון מצא אותה ישנה על הספה ואת
חומר הלימוד שמוט על הרצפה. הוא כיסה אותה ואסף את לימודיה
מניח אותם מסודרים על השולחן, משתוקק כל כך שתהיה לו היכולת
לאסוף גם אותה ולסדר אותה באותה הקלות שהוא מסדר אחריה את
הבלגן שהיא משאירה ברחבי הבית. הוא פנה לשטוף את השאריות
מארוחת הצהריים שלהם וחשב על כל הדרכים בהן ניסה לסדר אותה מאז
שנפגשו, להפוך אותה לשלמה. אם בהתחלה עוד חשב שהוא החלק שחסר
בנשמתה ושהחיבור ביניהם ישלים אותה, היום כבר ידע שצריך משהו
נוסף. אבל הוא עדין לא הצליח לאתר מהו בדיוק הדבר הזה שהיא
צריכה ובינתיים נתן לה כל מה שיכול בתקווה שמשהו יתאים. הוא
ניסה ליצור בשבילה בית, לעטוף אותה בתוך חמימות של מקום מוכר
וידוע שבו אין הפתעות ותמיד יש עם מי להתחבק במיטה רגע לפני
שנרדמים, ולמרות שהיו רגעים שחשב שזה עובד ושהחלקים הפזורים של
נפשה מתאספים ומתחברים הוא ידע שזה לא מה שהיא באמת צריכה.
ואולי היה זה בכלל מה שהוא צריך. הוא כבר לא היה בטוח אם כל מה
שעשה, עשה בשבילה או בעצם בשבילו.
כשהתעוררה משנת הצהריים שלה, תרדמה כמעט קבועה שמצליחה תמיד
להפתיע אותה כשהיא מתגנבת אליה, מערפלת את מחשבתה וגורמת
לעפעפיה לצנוח, היא מצאה אותו ישוב אל המחשב, עובד, מפרנס אותה
דרך אצבעותיו המקלידות מספרים ואותיות לא ברורים. זה תמיד מילא
אותה בפליאה, ההסכמה הזו שלו לטפל בה ולדאוג לה, מבלי שיהיה
בטוח שתהיה תמורה לכך. היא שאלה אותו בקול מתפנק של יקיצה
טבעית אם הוא רוצה לשתות משהו חם. הוא הסתובב אליה בחדות, שמח
שהתעוררה ובא ונשכב צמוד אליה על הספה, מלטף את פניה ושערות
ראשה. היא חייכה לעברו וכרגיל לא ידעה אם היא שמחה שהוא אוהב
אותה או שפשוט שמחה על כך שמישהו אוהב אותה, ואולי בעצם אין
בכלל הבדל וזה לא משנה מדוע היא שמחה, מה שחשוב זה שהיא שמחה.
שמחה איתו, עם מי שהפכה להיות וגם עם מי שהייתה, שמחה שסוף סוף
יכלה להתבונן בעברה בהשלמה ושלא הייתה עוד מסוכסכת עם מי
שהייתה פעם. כבר לא כעסה על עצמה על מסלולים שבחרה ועל מסלולים
אחרים עליהם ויתרה בקלות יתרה. היא חיבבה את המסלול שלה עכשיו.
וזה לא היה קל להודות בכך, אבל היה לה טוב.
הוא הסתכל עליה, בחן את חיוכה, ניסה להבין מה פישרו, קיווה
שהיא מאושרת, ידע שיסתפק בידיעה שהיא לא סובלת. כל תנועה שלה
נראתה לו כמו סימן שיכול לאותת על המתרחש בתוכה. לרוב לא הצליח
לקרוא את הסימנים נכונה אבל כיוון שמעולם לא שאל אותה למה
התכוונה, לא יכול היה לדעת זאת והוא המשיך לתת פירושים משלו
להתנהלותה בתוך החיים. הוא ידע שהיא אוהבת אותו ולא תמיד הצליח
להבין למה וגם איך. לא משנה כמה קרובים היו בגוף ובנפש תמיד
הרגיש שעוד שנייה והיא תרחיק אותו מאליה מבינה שמעולם לא יכול
היה ולא יהיה יכול לתת לה מה שהיא באמת צריכה, שמעולם לא הייתה
לה סיבה טובה לאהוב אותו, בטח לא כמו שהיא אוהבת, בהענקה
אינסופית של רגעים מנחמים שגורמים לו לחוש שתמיד יש מי שדואג
לו לא משנה מה יעשה, שזה בעצם כל מה שאי פעם היה צריך.
היא הביטה בו מקרוב, מפחדת כרגיל שילך ממנה, שיום אחד יבין מי
היא באמת, שזו הכל אשליה שנוצרה מתוכה, מפחדת גם שהיא עצמה
תבין את אותו הדבר ותעזוב בטיפשותה את המקום היחיד בו יכלה קצת
לנוח. המקום היחיד שעטף אותה כמו שהיא צריכה. פחדה גם שהיא לא
יודעת לעטוף אותו בחזרה ולספק את צרכיו כמו שסיפק הוא אותה.
הערב כבר ירד על הדירה הקטנה שחלקו, ולמעט האור מעל המחשב
שנותר דלוק, היה הבית חשוך. הדבר הנכון בשבילם היה לקום עכשיו
מהספה, להאיר את הבית ולהעיר את עצמם, לסיים את מטלות יומם,
לנוח קצת אל מול הטלוויזיה בליווי בארוחת ערב קלה, ואז להיכנס
למיטתם המשותפת ולהירדם באנחת רווחה גדולה. אבל במקום, הם
נשארו שכובים צמוד צמוד על הספה, נחים אחד בתוך השנייה, מנסים
להבין מה כל זה אומר.