זה אני. וזהו חבל דק כלשונו של אדם בוגר, האם אפול ואשבר, או
שאשרוד כדי לספר?

יותר משאני רוצה לכתוב אני רוצה שהקשרים יהיו פרומים.
יותר משאני רוצה לצרוח אני רוצה שהקלפים יהיו טרופים.
יותר משאני רוצה לבעוט אני רוצה שהכתמים יהיו כחולים.
יותר משאני רוצה לרוץ אני רוצה שהצבעים יהיו מרוחים.
יותר משאני רוצה לגעת אני רוצה שהבגדים יהיו מורדים.
יותר משאני רוצה לפגוע אני רוצה שהפצעים יהיו פתוחים.
יותר משאני רוצה לשמוע אני רוצה שהצלילים יהיו חדים.
יותר משאני רוצה לפרוץ אני רוצה שהפרצופים יהיו מוכרים.
יותר משאני רוצה למות אני רוצה שהחיים יהיו חיים.

באופל ובשאול אלך עם כלבי המשמר שלי. עיניים אדומות להם כאש
החמה, ושנאה, שנאה ורצון לנקמה. אבקר את מכרי מהעולם ההוא. בית
אחר בית, דלת ועוד דלת. מבט, שריקה, צרחה. רעב הופך שבע. מוריד
את הברדס מעל ראשי ומביט לשמים השחורים, אין כוכבים או ירח
שיאירו את השממה. בוהה בריק האינסופי הממלא את ליבי בחומצה
הנחוצה לביצוע העבודה. השק שעל גבי מתמלא, אך איני מתעייף.
"עוד ארוכה הדרך", נובחים אלי כלבי. ארוכה הדרך? אורך הוא לא
העניין, לא כאשר סוף לא קיים.
פעם, כשהייתי ילד, צבעתי בחוברת ציור. את הדשא באדום ציירתי,
ושמיים בירוק. אמרתם שאסור, שטעות. כעת הכל נכון, שכן אין כאן
לא צבעים ולא ילדים. יש חושך והרבה. מדי פעם גם פנים עצובות.
כשאגדל, אהיה כלב נאמן, עם שיניים ארוכות וטפרים לשרוט אויב.
כלב טוב אהיה, אגן על היקר לכם, וגם בי תבער לעד - אש הנקמה.

מר ברג שאל את הרופא האם הכל יהיה בסדר. נשב ונחכה, ענה
הדוקטור בחשש עייף ממוות. כל הכיסאות כבר הפוכים, רותי קליין
סיימה משמרת. נכבה האור, נדפוק שעון, נלך לישון. גלגלי עזר
מורכבים על האופניים של רועי. בביטחון הוא ידווש אל תוך תהום.
אבא אל תעזוב אף פעם, אל תניח לידי. אמא שבורה בוכה על כתפו של
הדוד אברם. יוסי ושירן ישוטו אל האופק על סירת המנוע הגדולה.
כל חייו חיכה לרגע שכזה, ים, שקיעה, אישה. גל גבוה יספק לך
תשובה.
אני זוכר איך הסתחררתי בקרוסלה בגינה הציבורית. פרצופים אשר
ראיתי נמרחו במהירות מעגלית. סובבתי חזק את הכדור המתגלגל.
אולי חזק מדי, אולי תוריד אותי מכאן.
ואולי אני ילד בן עשרים שעדיין תקוע על הקרוסלה בגינה
הציבורית.

עומד חיוור מול מראה סדוקה. ראי, ראי שעל הקיר - לאן לעזאזל
נעלמה העיר? פיסת מראה נפלה אל הכיור. משתוללת סופה בחוץ, אני
מחליט. אך קרני חמה צורבות אותי, פוגעות בי דרך פיסת המראה
השבורה. מביט בגוף. גופי כלוא בנשמתי. נשמתי כלואה במגדל גבוה.
אני נותרתי לבדי, וואקום עם רגשות, גוש חסר כל פשר שאוהב בשר
נא. צונח לאמבטיה לוהטת, נשאב לחור הביוב. מתעטף ברפש הבריות.
חם כאן, ויש כאן הרבה חברים. אתם כאן ממזמן. תודה על ההזמנה,
סליחה שלא הבאתי מתנה.

הדברים מסתדרים קצת. המשפחה מתלכדת, ונראית מאושרת יותר - גם
אם רק קצת יותר, וגם אם חלק מזה משחק. יש לך תפקיד טוב בצבא,
אתה משפיע ועושה את מה שאתה נהנה ממנו, גם אם זה לפעמים נוגד
את האידיאולוגיה שלך. יש לך חברים קרובים וגם רחוקים שאכפת להם
ממך. יש לך חברי נפש. יש לך חברות לשעבר שלא שונאות אותך יותר
מדי. אתה גם לא שונא כל כך את איך שאתה נראה, מתנהג, מדבר. אתה
בריא, וזה חשוב. יש לך הרבה ממה שרצית שיהיה לך. אבל משהו חסר,
משהו עומד לך על העפעפיים ולא נותן לך להירדם. את השלדים שהיו
בארון כבר הוצאת. את הפחדים הפרכת. את השקרים יישרת. ואתה לא
מאושר.

"אתה לא מאושר צליל? חתיכת כפוי טובה!"
"שאתה פונה אליי בתור צליל זה תמיד מפחיד אותי".
"זה השם שלך, לא?"
"כן, זה לא קשור. כל פעם שפונים אלי בשם הזה, אני מרגיש כפי
שהרגשתי כאשר דרורה קראה את השם שלי ביום הראשון של כיתה א'".
"איך הרגשת?"
"קטן, כמו אפון. אפס. הילד הנמוך ביותר בכיתה".
"אתה כבר בכלל לא נמוך".
"אבל עדיין אפס, לא?"
"למה אתה מחפש את האישור של כולם על כל דבר שאתה עושה, צליל?"
"תפסיק לקרוא לי ככה, תחשוב שאני אקרא לך צליל".
"זה השם שלי, שלנו, תתמודד. חשבתי שאתה כבר אוהב אותו".
"את השם? אני אוהב אותו. אני פשוט לא אוהב את האדם שמאחוריו".
"מה עם הכבשה שהוא צייר לנסיך הקטן? זה תמיד עשה אותך מאושר".
"איבדתי את הכבשה שלי, היא התערבבה עם כל העדר".
"אני מבין, אתה חייב להחליט: לבחור אחת חדשה, ללכת עם העדר, או
לחפש את הכבשה שלך. האפשרות האחרונה היא המסוכנת - הרבה הלכו
בדרך זו ולא מצאו דבר מלבד עוד חוסר ודאות ופחד".
"בחרתי".

שטחיות. לידה. ינקות. ילדות. התבגרות. גבר ואישה מול המרקע, יד
ביד יושבים. היא כל שלוש דקות תפנה את ראשה, תוציא נשיפה אל
צווארו. זה כלל לא משנה במה הם בוהים, סרט עצוב, סדרת אקשן
זולה, דוקומנטארי על זונות דרום אפריקאיות בארה"ב או קליפ קצר
של הזמר שיוצא עם הדוגמנית שמכורה לקולה (קוקה קולה ליתר
דיוק). אחרי חצי שעה של צפייה הגבר נשען לאחור ועוצם את עיניו.
האישה מביטה בו, סוגדת לו, מעריצה אותו על מחשבותיו העמוקות.
הגבר דווקא תהה כמה זמן ייקח עד שהיא תלך, הוא רוצה קצת פורנו.
האישה שואלת אותו, "על מה אתה חושב?" הוא משתהה ועונה, "חשבתי
קצת על זה שאחרי גיל מסוים כבר לא אכפת לך מקשת בענן, למרות
שהיופי שלה לא השתנה. זה אובדן הילדות מבחינתי". האישה הורידה
כאחוזת דיבוק את בגדיה והם עשו אהבה מתוקה על הרצפה, המיטה
והספה בסלון. זה קצת קיצוני מצדם, אבל מי אמר שהם צריכים להיות
מדגם מיצג. הם חיים טוב, הם יתחתנו בחודש הבא. הם יקימו בית,
ילדו שני ילדים מאושרים, יעשו מספיק כסף כדי לאפשר להם את חיי
הפלזמה פלוס גריל גז לחצר, יהיו להם גם נכדים חמודים. הוא ימות
ראשון בגיל שבעים מסרטן, היא שנתיים אחריו מסרטן אחר (בן דוד
של הסרטן הראשון). שלווה.

בלכתי על מדרכות חשוכות בין לילה ליום. זה הכה בי. אני לא רוצה
את זה. אני נלחם להחזיר לי דבר שמועלם לא היה שייך לי. יותר
נורא, דבר שמעולם לא היה קיים. פנסי הרחוב דלקו בדרכי אל הבית,
רחובות שטופי זיכרונות על הזה וההוא וההיא. רחובות מלאי
אירועים. אך ריקים מתוכן. פשוטים. קטנים. הגיע הזמן לפרוש
כנפיים, לגדול מקונכיית הפלדה בה שמחתי להתחבא. לעוף מכלא
החמימות ששכנעתי עצמי כל דקה ביממה שיותר טוב מהעולם החיצון.
החדר הזה קטן עלי. הבית קטן. האנשים קטנים. את קטנה. הלילה
עשיתי טיפול שורשים. בקרוב העקירה.

מתרחקים.
שצף קצף.
מתקרבים.
קר לי ברגליים.

באותו המקום, באותו הרחוב, באותו המעגל, באותה המנגינה. מביטים
זה בזו, כמו בפעם הראשונה. מפגש מקרי בין הידיים, הלב דופק.
חיבוק מזדמן בין חברים באירועים, זיעה. נשיקה על הלחי, פאניקה.
זה נגמר מזמן, הם כבר לא מדברים על זה. לה היה זה, לו הייתה
זו. הם התקדמו, זזו, ראו ושמעו. אך בשני צידי רחוב ישן, הכל
נשאר במקום. בית ורוד, בית צהוב, בית כתום. בביקור משפחתי של
פסח, מבט תועה מהמכונית. מיתולוגיה. התמסדות ונינוחות.
ההיסטוריה כתמיד נשכחת ומתעצבת לפי רצוננו. הסבר מהיר לאישה,
כן היינו פעם. והיא לבעלה תגיד שהיה אז את ההוא. זה חוזר בעיקר
בלילה. לא, זה חוזר גם ביום. הוויתור הגדול. ההחמצה. לא נודה
בזה. את כל כך חמודה כשאת עצובה. לא נודה בזה. רק אל תגיד שאתה
אוהב אותי. לא נודה בזה. אחרי הקירות הכואבים צריך להיות קצת
לבד. לא נודה בזה. אולי רק עוד נשיקה. לא נודה בזה. חמש שנים,
שש שנים, עשר ועשרים. לא נודה בזה. אסור להיות מאושרים אם
כואבים. לא נודה בזה. אין דבר כזה מאוהבים. לא נודה בזה. עוד
טעות שעושים בחיים.

רק כשהשמיים נופלים עליך אתה יכול לגעת בכוכבים.

דממה שררה בארץ.
כזו שרגילים אליה לאחר פיצוץ.
דממה דקה מילאה הארץ.
רוץ ילד, רוץ.