כבר גבהתם אדירים כמו עצי מולדת מאירה
נוחו בנים על ארץ אהבתכם והיתמות תפרוש
כנף כמו רוח חמה בין רפידות עצמותיכם
כי איש בעם הזה לא השלים עם סתימת הגולל
על ליבות אוהבים  על אדמת לבנון המקוללת
שבתם בני החמד והאור לארץ החבצלת המלטפת
ומן השמיים פניכם להבות נישאים בסער
וגופכם קערות אהבה וזכרכם פירות בין ידיי.
הנה אתם ניצבים בהילת הדממה של הזמן
הנה שבתם בשכול עריסות  בהד מוזר  וצל קדרות
וכנפי הדממה סוככים על גופכם בדמעה,
הנה שבתם ובקע אור הזוהר והייתי אילם ונבוך ,
הנה שבתם ככסף זורח תנועה וגלים
הנה שבתם כמו זמירות עתיקות וכפל אהבים,
אל מולכם הייתי נדהם אני המקונן דומם נרעד,
איך נפלתם גיבורים והיקום בכה ואתם נבלתם
בברונזה לוהטת ומתכת בוערת לתוככי הלהבות
שם בין האלומות הצהובות בדם ופלג אבק ועשן,
איך נפלתם  אתם הלוחמים ואני המקונן שבתי
לספר על אותו בוקר בו הופנו התריסים ורק אור
חסר מוצא, צל חרוך וארוך עמד לו בחלל
והבנתי כי כל הכידונים היו כבר נעוצים בלבכם.
לא אבכה עוד עליכם אהוד ואלדד, לא אבכה,
כדי שהדמעות שלי לא יסתירו את עיניי ואוכל
לראות כל שלא תוכלו לראות עוד בעולם הזה,
כדי שהייפחה הזאת תבוא אלי ותזהר ולא תחריש
ואני אמשיך לחלום במקומכם על חופים לבנים
ואספר לכם ביחידות את שפת החידות החולפת,
כי הייתה לכם אם ואב ואח ואחות ורעייה אוהבת
ועכשיו הבנו כי עת הנצח וההדר בכל רגע ודמעה
ולשווא אצטער כי הלכתם לדום דומיית הדממה
ועטרו אילנות ופרחים את יקר זוהרכם האילם.