[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליוס בלטוני
/
האמריקה של מתן

מאפס ועוד אפס יוצא אפס ותו לאו. המחשבות שלי לעולם לא היו
ברורות יותר, הן כאילו מוצגות על צגים ענקיים, כאילו מוחי הפך
למקרן בגודל של היקום הזה. אינסופיות שנעה במהירות האור,
מחזירה אותי למקומות בהם הייתי, אנשים אשר אהבתי, דברים שעשיתי
ואלה שלא. אני בן אדם אגנוסטי, אני חושב בזמן שאמריקאי עם חיוך
שובה לב מעביר לי תערובת של מים, גחלים וטעמים טרופיים. אני לא
מבטל את קיומו של אלוהים, או של כל ישות מטפיזית אחרת, אולם
אין אני יכול להוכיח את קיומו, אין אני יכול להבין את התוכנית
הגדולה שלו, את המשמעות מאחורי כל זה. המחשבות על אינסופיות
גורמות לכאב ראש בלתי נסבל ובאותו זמן הרגשת חרמנות זוועתית
אשר גורמת לי להרגיש כל כך מלוכלך, כל כך לא טהור. אני דפוק -
"אתה בסדר, אחי?" שואל אותי מישהו שאני נשבע שאני יכול להיזכר
בשמו, רק אם ממש אתאמץ. "על מה אתה חושב שם?"
אני צוחק ללא סיבה מספיק טובה, החיוך שלי בלתי רציונאלי
ושיכור.
"אני רוצה..." המחשבה בורחת לפני שאחזיק אותה בין כותלי מוחי.
המוסיקה רועשת ובנפילה שקטה אני והספה נפגשים. כולם מסביבי
רוקדים לשיריו של בן אדם שמת. אומרים שהוא ירה בעצמו. אני אומר
שהוא הבין את מה שאני מנסה להבין, הוא ראה דברים שאני רוצה
לראות. הוא עשה דברים שאיני יכול. האנשים סביבי אינם חשים
בקיומי. עדר של תווים בוקע מהרמקולים, בורח לתוך אוזניי, הורס
ביעילות את החיבור בין ההמיספרות שלי, קורע את האונות שלי,
אונס את מערכת העצבים שלי. הגופים על הרחבה חובקים עולמות,
הינם שווים, צללים בתוך עולם של דציבלים, ללא הבדלים. הם אינם
אנשים יותר, אינם אינדיבידואלים, שלם אחד, תמונת פסיפס מושלמת.
המחשבה על להיות כמוהם, באותה רחבה, מגואל בזיעה של עצמי ושל
עוד אמריקאית שמגרה את חושיי עם האחוריים הכי עסיסיים שראיתי
בחודשים האחרונים, גורמת לי בחילה. ראשי סחרחר ומוחי דואב.
לפעמים זה נראה כאילו הגוף שלי דוחה את המוח שלי, כאיבר זר, לא
רצוי. הריקודים, הדיבורים, הפלרטוטים ולבסוף הזיון לאור מנורה
קטנה בצד השולחן, כאשר היא לוחשת לאוזן שלך בשפה זרה שהיא רוצה
אותך כשהיא אינה יודעת אפילו את שמך, אינה יודעת מי אתה ומה הם
החלומות שלך, האם אתה ספונטני, אומלל או סתם זונת תשומת לב -
כל זה פשוט דורש יותר מדי כוח, יותר מדי אנרגיה, יותר מדי
מחשבות, שיקולים, הנחות וקמצוץ של היגיון. אמריקאים, כמו
חלומות מנופצים, דמויות מסרטים עליהם נהגנו לצחוק כשהיינו
ילדים. כולם אומרים שמאחורי גדולתה של אמריקה מסתתרת ריקנות,
אז למה היא זאת שגורמת לי להרגיש ככה. היא מנסה לכבוש אותי
לתוך עולמה, להראות לי משהו שלעולם לא יהיה שלי, להתגרות בי עם
הרומנטיות שהיא מביאה איתה, לחנוק אותי עם החלום והמציאות
האלטרנטיבית שהיא מציעה. סוף הערב צפוי כמו הסרטים אותם היא
מייצרת במיומנות רבה כל כך, אולם יש לסיים זאת אחרת. אני חושב
שרמת האלכוהול בדם שלי הגיע כמעט ל0.2%, ואני מבין שזה הזמן
לעשות את זה, לסיים את זה בצורה שונה. לא יהיה זמן הרבה יותר
טוב. ללא הרבה מחשבות המדרגות נעות מתחת לרגליי ואני פותח דלת
אל הסוף. קול של בחור אומר לי לסגור את הדלת המזוינת אך אני שם
זין עליו, על אותה אמריקאית מתחתיו ועל העובדה כי הינם
מזדיינים. לאחר כמה שניות הם ממשיכים. מתחת למיטה אני מוצא
תיק, יש בו מצלמה, מסטיקים וחבילה גדולה של קונדומים משומנים
היטב עם הגנה מרבית ואולי אפילו טעם מוזר ומצחיק. שקית קטנה
נופלת על הרצפה והאלכוהול בגופי נשטף דרך נקבוביות העור, דרך
זיעה מלוחה ומסריחה בזמן שהזנזונת הקטנה ממשיכה לצעוק מהנאה,
אומרת לו מילים שלא אמרו לי מעולם. בשקית שלושה מזרקים, שלוש
צנצנות ופתרון אחד. חמישה גרמים של תיופנטל נתרני יכולים להיות
מועילים עם ברצוני לאבד את ההכרה, אולם אני רוצה להיות שם כשזה
יקרה. שום דבר לא יפה כמו המוות. אומנות ראויה לכבוד ולהערכה.
שני המזרקים האחרים כבר מלאים בחומר, נשאר רק לקרוא את
התוויות.
לא אומר יותר מילה, לעולם לא, לעולם לא אתקשר יותר אלייך באמצע
הלילה ואומר לך כי אני מפחד להירדם, לא אציק ולא אצחיק, ולא
אספר לך סיפור עצוב שעליי לכתוב, לא אדע אם את מאושרת ולא אפחד
יותר, לעולם לא אפחד יותר, לא אהסס, לא אסתתר ולא אבטיח לך
דבר. אני יכול להיות אני, רחוק מפה, וגם את, לא תפחדי יותר
לעולם. תמיד צדקת לגביי. תמיד ידעתי שכך זה ייגמר.
יש חמימות נעימה בתוכי, אפילו מפחידה באור הזה של המצב. לעולם
לא הרגשתי כל כך טוב ובטוח בעצמי. זריקה ראשונה - קצת פחות
ממאה מיליגרם של פנקורניום ברומיד. תוך זמן קצר הוא יגרום
לשיתוק של כל שרירי גופי, חוץ מהלב. אני יוצא למסדרון עם המזרק
השלישי בידי. הרגליים שלי כושלות ואני נופל לצד בחורה צוחקת.
"אור?"
"חושך," היא צוחקת,ללא ספק, את הצחוק הכי יפה ששמעתי מימיי.
בזהירות רבה, לפני שכל שריריי יקרסו, כאילו גופי זכוכית שבירה,
אני עושה את הזריקה האחרונה של אשלגן כלורי לתוך הוריד. כמה
שניות והאלקטרוליטים שיתערבבו עם התאים ישבשו את זרימת החשמל
לשריר הלב.
"שימי את הראש שלך על החזה שלי ותגידי לי כשהלב יעצור," אני
מבקש.
היא צוחקת ומניחה את אוזנה אל חזי.
"פעימה. עוד פעימה. ועוד אחת. והנה עוד אחת," אני רוצה ללטף את
ראשה אך ידיי לא זזות.
"להמשיך?" היא צוחקת. "הנה עוד פעימה. והנה שמעתי עוד אחת.
ועו-" ואז לפתע הצחוק עוצר והיא מבינה. אני רוצה להגיד לה
תודה, לצעוק כי זה לא באמת כואב אבל פי משותק. אני שומע צעקות
ואנשים שרצים עם טלפונים. חושך, אנשים, חושך, אנשים, חושך,
אנשים.
דום לב. חושך.

...מוקדש למתן ולכל אותם חלומות מנופצים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?

עם או בלי חריף?


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/4/09 11:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליוס בלטוני

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה