"מאד חשוב לי שתבין שאתה הולך למות," האיש חסר הפנים שאת שמו
הוא הציג כב' אמר וחייך חיוך רחב מדי עבור מישהו שעבד בשביל
הממשלה. "זה מאד חשוב עבורי. אני באמת מבקש ממך להבין כי אין
ברירה אחרת, ולא משנה מה תעשה, בסופו של דבר, אתה תמות. לכן,
אנא ממך, אל תתחנן, תציע לי כסף או הטבות מין. האם זה בסדר,
אדון קלאון?"
אני חושב שניסיתי להנהן או להזיז את ראשי בשלילה. בשני המקרים
נתקלתי במקלות המתכת שהחזיקו את ראשי באותה התנוחה, שכנראה לא
עזרה לתיאוריה המוזרה שהמיגרנות שלי והסכיזופרניה והפרנויה,
מקורן בצוואר. ויותר נכון בחוליות שלוחצות על עורקי הצוואר.
אודי שכב ליד הכסא עליו ישבתי. הוא היה מחוסר הכרה כבר שלושה
ימים, ויתכן כי מת כבר. ויתכן כי פשוט ישן וחלם על חוסר
חלומות.
ידיי היו כבולות באזיקים לשתי קופסאות גדולות עליהן נרשם
באותיות אדומות וגדולות "מציאות".
לועי היה יבש, עיניי היו ספוגות בדלק וראשי היה בקוע. דם
וחתיכות של מוח זלגו אל תוך הפה שלי והיה ארוחתי היחידה בשלושה
הימים האלה, בהם אודי היה מחוסר הכרה.
זה הכל התחיל ביום בו דזמונד מת. דזמונד מת בערך בפרק שניים
עשר של העונה הרביעית של הסדרה "אבודים". אודי התקשר אליי בחמש
לפנות בוקר, בשעה בה הסתכלתי כיצד בועות סבון עפות מאפי אל
התקרה וחוזרות בחזרה כדי לספר לי האם ג'וק המחמד שלי "אוקס"
מתחבא בראש הארון לצד ראשן של הילדות שפעם אהבתי. אם אתם
שואלים את עצמכם כיצד הגיעו בועות לתוך אפי, אסביר לכם בשקט
ובשלווה כי זה הכל בגלל שניסיתי להתאבד בג'קוזי מלא במי סבון.
אבי כעס עליי כאשר משפחתי מצאה אותי ערום ומדמם בתוך הג'קוזי
כי אמי שטפה אותו לפני שבוע וגם כי הוא אמר לי אלפי פעמים
שסבון יהרוס את המנוע.
אני סוטה מהנושא וזה קורה כשאני שוכח לקחת את התרופות שגורמות
לי להיות קירח ושמח ולפעמים גם לדבר בחרוזים.
הטלפון שלי צלצל באותה מנגינה מוזרה של השיר ששמעתי בגן. חסר
מילים קשות וללא חריזה. קולו של אודי לא היה עצוב, אבל ידעתי
שלדזמונד יש ערך רגשי עבור אודי. ולעומתי, הוא לא ישפוך את
דזמונד לתוך האסלה כמו שעושים אצלי, כשמישהו מת. אודי לא הזעיק
אמבולנס ולא קרא לשוטרים. הוא התקשר אליי כי ידע שרק אני אבין
את הדחיפות שבעניין. הוא סיפר לי כי דזמונד טבע באקווריום בו
הוא שחה. דזמונד היה דג בן שנתיים, שלושה חודשים, ארבעה ימים
ומספר ממש לא הגיוני של שעות. יום אחד הוא הבין את המשמעות
שעומדת מאחורי המילים האלה והטביע את עצמו. אמרתי לאודי
שאתלבש, אגנוב מכונית ואגיע אליו במהירות האפשרית.
דקות עברו, שעות השלימו את המעגל האינסופי שלהן בשעון.
התקלחתי, נתתי מנוחה לאצבעותיי בתוך המקרר הקריר שלי לצד ראש
כרות של אדם שלא הכרתי, עינגתי את עצמי בארוחה טעימה שהכינה
אמי מצמחים שהיא גידלה בתוך גופה.
הייתי רגוע ושלו ואפילו הרגשתי הרגשה מוזרה בלב שלא ביקרה שם
כבר שנים רבות. היה לי אודם על השפתיים, שמתי בושם צרפתי,
לבשתי על עצמי בגדים כדי שאנשים לא יראו את כל הצלקות על הגוף
שלי. ואז לקראת השעה שמונה בבוקר הייתי בביתו של אודי.
הוריו של אודי נסעו רחוק. הם לא אהבו את הדרך בה אודי נהג
להתאבל. נכנסתי לביתו, חלצתי נעליים והתיישבתי על הספה. אודי
יצא אליי לבוש בתחתונים בלבד. הוא לא כעס עליי שאיחרתי או שדם
טפטף מהורידים שלי על השטיח שלו. כן, ראיתי הזיות, הרגשתי ריח
של גז, והייתה לי הרגשה של משהו שזוחל על היד שלי. אבל שום דבר
מזה לא היה אמיתי. עידו היה אומר שהסיבה לכך היא פחדים מפני
מילים ודברים מיניאטוריים שהדחקתי כאשר הייתי ילד קטן.
מישהו צלצל בדלת. ואמרתי לו שזה הגיע האביב. אולם היה זה סתיו.
אודי פתח את הדלת, סיפר לו שדזמונד מת ושלושתנו ירדנו לחניה,
כדי לקחת את האוטו של אודי, לנסוע לים ולהחזיר את דזמונד לשם.
דזמונד לא היה דג של ים. מים מלוחים היו עושים לו צרבת. אבל
הוא תמיד חלם שיוכל לשחות ביד הגדול. אודי אהב את ההרגשה של
לעשות דברים טובים אחרי שמציתים בית יתומים מלא בתינוקות.
היה זה נורא. מזג האוויר היה אפל, גשם דלף. כמה בנות שחורות
עור אספו תרומות למען ילדים חירשים, אילמים, עיוורים וגם בשביל
חתולים שפרוותם לא הייתה מספיק נוצצת באור הזה של היום.
אודי הוציא מכיס חולצתו ארנק עליו נכתב "אמצעי, אך לא מטרה"
והביא להן מספר שקלים. שנינו ידענו שהן יבזבזו אותו על מת'
וסתיו לא חשב על כלום, הוא רק בהה אל השמיים. הסתובבתי להסתכל
מסביבי ולראות האם איבדנו כל קשר עם המציאות וראיתי את המכונית
שעמדה שם. אלה היו הם.
וזה הרגע בו עליי לספר לכם מי הם בדיוק.
בהתחלה, הם חשבו שזאת פרנויה. אבל אני, בפנים, ידעתי שהם עקבו
אחריי ואחרי אודי מאז שהיינו קטנים. לפעמים כשהייתי יוצא
מהבית, כאשר ארנב המחמד חולה הכלבת שלי על רצועה, הם היו
עומדים עם המכוניות שלהם לצד המדרכה ובוהים בי. יודעים עליי
הכל. יודעים אפילו את מה שאני לא היה בכוחי להבין וכאשר
התקרבתי אליהם, היו פשוט נוסעים.
ועכשיו הם עוד פעם עקבו אחרינו. אפילו ביום העצוב הזה, הם עשו
תמונות שלנו עם מצלמה גדולה.
"תראה, אודי, הנה הם," אמרתי, אבל המילים לא באמת נשמעו כך.
"כן, אני רואה," הוא החזיר לי באותו קול חסר חיים.
סתיו מלמל משהו בערבית.
נכנסנו לאוטו ונסענו אל הים, בו תמיד היו שוחים יצורים מוזרים
ויפים ולפעמים גם מילים, או שזה היו רק התרופות שלי.
בדרך, עצר אותנו שוטר. קראו לו טיונר. ולשותף שלו קראו טייפ.
אבל השותף שלו שכב על המדרכה והשקה את הפרחים בדימום מאסיבי
מקליע של 55 מ"מ. תהיתי ביני לבין עצמי היכן הם הצליחו להשיג
קליבר כה גדול, אבל אז השוטר ביקש מסמכים, תעודות, קצת כסף
לשוחד וגם קונדום משומש.
לפני שהוא נתן לנו ללכת, לנסוע אל הים ולהטביע את צער שלנו עקב
מותו של דזמונד, הוא ליקק את השמשה.
"הוא אוהב אבק. אבק ומים," אמרתי בהתרגשות. "הוא אוהב אבק
ומים! הוא אוהב רק אותי!"
המילים יצאו מפה שלי בצורה מפגרת למדי.
לקראת עשר בבוקר היינו בים.
זה החלק בו אמור להתחיל החלק השני. אך האבסורד שאין בסיפור הזה
שני חלקים והחלוקה היא רק בשביל להרגיע את העיניים ואם את
קוראים את זה בשירותים אז שתדעו היכן הפסקתם כשתצאו.
בסיפור הזה יש הרבה שגיאות. הרבה טעויות בכתיב ומילים אפילו לא
מובנות. זה הכל טריק שאני משתמש בו כדי להעביר לכם עד כמה חולה
אני. ועד כמה העולם הזה יותר חולה ממני. ואתם, בתור הקוראים
הנאמנים שלי צריכים לסתום את הפה, לעצום את העיניים ולהמשיך
לקרוא.
אודי פתח את המכסה של האקווריום וטבל אותו במים. הים הכחול
והרגזן אחד בדזמונד באחיזת מוות מוזרה וסחף אותו איתו. דזמונד
היה דג. הוא לא היה מנומס ולכן לא נפרד מאיתנו. אך סלחנו לו על
כך. בכל זאת, חלומו התגשם.
בילדות שלי שלעולם לא התחילה וגם אינה עומדת להסתיים הייתה לי
נטייה מוזרה להגזמה. הייתי מחבק חזק מדי, כאשר היו מספרים
בדיחה הייתי צוחק בקול רם מדי ולפעמים הייתי אוכל יותר מדי
למרות שאף פעם לא שקלתי יותר מעשרים וחמישה קילו.  וגם הפעם,
למרות שלא הכרתי את דזמונד, בכיתי יותר חזק מכל אחד באותו חוף.
היו הרבה אנשים מסביבי שגם הם באו להיפרד ממישהו ולזרוק אותו
אל הים. אחרי המלחמה, המלחמה הגדולה והנוראה, בתי הקברות היו
מלאים מדי, המקררים היו עמוסים מדי ולכן אנשים החלו לזרוק
אנשים לים. הם אפילו המציאו מנגנונים שמנעו מהגופות הנרקבות
להגיע אל החוף בחזרה ולגרום סבל רב לאנשים היקרים להם שכבר
המשיכו הלאה בחייהם ומצאו אנשים חדשים לצחוק איתם.
ישבנו כמה דקות על החוף. אודי הסתכל על השעון מדי פעם. סתיו רק
דיבר אל עצמו.
ואז, בטעות, עם הנטייה הטבעית שלי להגזמה סיפרתי לחברים הטובים
שלי את מה שאני יודע על האנשים שעקבו אחריי. ברגע בו סיימתי
לספר להם את סיפור הקונספירציה הגדול שכל החיים שלנו היו הם
תפסו אותנו.
הם אחזו בסתיו וירו בראשו. הרגשתי אשם למשך כמה רגעים ואז מטוס
שעף בשמיים הוציא אותי מריכוז ולא זכרתי דבר עד שהגענו לחדר
האפל.
כאשר פקחתי את עיניי אודי כבר היה מחוסר הכרה ואני כבר הייתי
כבול והאיש חסר הפנים אמר לנו שעברו שלושה ימים. בשלושת הימים
האלה אודי היה מחוסר הכרה, סתיו החל את תהליך ההירקבות של
הגופה שלו ואני לא עניתי לו השאלות מאיפה ידעתי כל כך הרבה.
הוא גם סיפר לי ששמו ב' וגילה לי ששמי הוא קלאון. הוריי לעולם
לא סיפרו לי מה שמי. הם אמרו שבלי שם לא אצטרך ללכת לבית הספר
ויהיו לי פחות נושאים להזיות. ייתכן כי כל מה שקרה, מאותו בוקר
בו מת דזמונד עד לנקודה הזאת בסיפור הכל היה הזיה, אך אם זה
אמיתי, אתם עדים כרגע לסיפור הקונספירציה הגדול בעולם שהממשלה
תכננה, ואמרה כי כל אלה החולי נפש, הסגורים בתוך מוסדות. אלה
שממלמלים ואיבדו כל קשר עם המציאות, משקרים ויש להרוג אותם או
לפחות להביא להם תרופות. אולם, חשבו רק לרגע קט. אם הם האנשים
שיודעים את האמת האמיתית לגביי החיים שלכם. ואינם חולים. ואינם
משוגעים. והמילים הקשות האלה כפסיכוזה או סכיזופרניה הינן רק
מילים שהממשלה המציאה כדי שאתם תצחקו ותרחמו על המילים שכתובות
בסיפור הזה.
אני מעלה נקודה חכמה, יחסית למצב בו אני שרוי. הרופא המטפל שלי
היה גאה בי אם לא הייתי עוקר את עיניו במו ידיי. היונים בעליית
הגג שלי שיקרו שאם אביא להם עיניים הם יתנו לי כנפיים. רופא
מסכן וחסר מזל.
האנשים האלה שסיפרתי לכם עליהם, יודעים מי האנשים כמוני, אנשים
שיודעים את האמת לגבי השקרים שלהם.
ייתכן, ובצדק, כי אתם תוהים מדוע הם לא הרגו אותי קודם, ברגע
בו התחלתי לספר את הסיפור לחברים הנאמנים שלי. העניין היה
בתחביב שהיה לאדון ב'. הוא אהב להתעלל בילדים, בנערים, בזקנים
ובנשים.
ואני הייתי הניסוי החדש שלו. עריפת אצבעות היה הניסוי החדש.
כמה אצבעות הוא יספיק לערוף לפני שאני ארצח את הבן זונה הזה,
אעיר את אודי ואנחנו נברח ונספר לעולם את מה שידוע לנו.
וכאן מגיע הטוויסט המוזר של העלילה הזאת. ברגע בו הרגתי את ב',
ונותרו על ידיי בסך הכל שלוש אצבעות, הצלחתי לחלץ את עצמי.
הערתי את אודי והבנתי כי אודי היה אחד מהם. אחד מאלה שעקבו
אחריי. וידעו את מה שאני ידעתי.
לא הרגתי את אודי ואודי לא הרג אותי. אבל הוא סיפר לי שסופי
יהיה מר והנטייה שלי להתאבדות היא רק פחד מודחק מפני המציאות.
הסיפור הזה מסתיים בנקודה הזאת. זהו ניסיון כתיבה חדש, משהו
בין מילים חסרות קשר לציור של ילד בגן והוא אינו מתיימר להיות
יותר מזה. הוא בא ללמד אתכם דברים. להסביר לכם ששום דבר, או
לפחות הרבה מאד דברים, אינם כמו שהם באמת נראים. אל תפחדו
לשאול שאלות או לשים דברים בספק. ובכל פעם שאתם מדליקים את
מצלמת האינטרנט שלכם, מדברים בטלפונים או מדליקים את המיקרוגל
כדי לחמם ראש של תינוק ממולא באורז, זכרו שהם צופים בנו, צופים
בכם והם יודעים שלפעמים אתם לא מנגבים טוב את הטוסיק אחרי
השירותים.

מוקדש לכל אותם אנשים שיראו בסיפור הזה חלק מעצמם
ולדזמונד שחלם להיות שחיין אולימפי