הוא עוד רגע מתפוצץ.

לא יכול לשאת יותר את זה.

כואב לו. הוא מוטרד. הריקנות אוכלת אותו מהראש דרך הגוף עד
לקצות האצבעות.

האדישות מכה בו כמו פטיש 5 קילו שעטוף בסמרטוט רצפה שאפילו ריח
אין לו מרוב אדישות.

נדנודים בלתי פוסקים. נד נד, נד נד, נד נד. הערסל לא מפסיק
לרגע. זה הרי כל מה שביקש - להתנדנד בערסל, בקצב מונוטוני,
מינימום בעיות, מקסימום התנתקות. סאטלונימוס בינונימוס. דובר
הדור.

ב-5 לפנות בוקר עבר התוכי עם הבטן המקרקרת וצעק את רעבונו עד
שסאטלונימוס לא יכול יותר וכמעט נפל מהערסל. אבל גם זה עבר.
שוב הוא נרדם אל הסבל.

ב-7  בבוקר, כשהשמש הקריבית החמימה החלה לתת אותותיה באותו ספק
פגר שסרוח בערסל מזה פרק זמן לא ידוע, הוא התעורר בבהלה לשמע
צווחות בלתי נסבלות, חדות וצורמות. צווחות כאלה שאי אפשר לטעות
בהן, של מאבק לחיים ולמוות בין בעלי חיים בלתי מזוהים שנאבקו
בסבך הטרופי שהשתרע ממש מאחורי שני דקלי הקוקוס ביניהם פרש את
הערסל לפני מי יודע כמה זמן.
10 דקות חלפו, נמוגו הצלילים הלא נעימים והוא שוב שקע בנמנומו
המוטרד.

ב14:00 בצהריים, שוב התעורר כשכלב מוכה פשפשים מהכפר הסמוך צלע
לצד הערסל המתנדנד על שלושת רגליו העקומות, חיטט ברעשנות בתיק
שהושען על עץ הדקל ופיזר את תוכנו על חול הים. רק לאחר שספג
פגיעת אבן ישירה באוזנו השמוטה והאכולה ,יילל היצור האומלל את
דרכו משם בזריזות גידמת.

בין לבין, בפרקי הזמן שלכאורה היו אמורים לשמש כהפוגות השינה
שלו מהמטרדים הסביבתיים הבלתי פוסקים, ודווקא בפרקי הזמן האלו,
הוא חש שהוא לא מסוגל לסבול את זה יותר.

החום הכבד יחד עם הלחות הבלתי נסבלת גרמו לו לחוש שעוד רגע
והוא נמס לתוך הערסל כמו שוקולד על פלטנאו מטוגנת.
הזבובים הענקיים, שכאילו מחכים לאותו רגע בו יעצום את עיניו
ואז מבצעים בו בדיקה פולשנית, נשכנית ומתואמת בכל איבר ואיבר
מגופו העקוץ.
נדנודים אינסופיים, לא ברור מהיכן הם מונעים, גרמו לו להרגיש
כאילו הקורטקס שלו נע בקצב אחר משאר הגוף. שרק יעצור הנדנוד
לרגע.
כואב לו הראש.

נשבר לו הזין.
הוא רוצה שזה ייגמר.              אבל מה הלאה?
רק לא כאן.                     אבל אתה ביקשת.
כן, אבל לא התכוונתי.
אז למה התכוונת?
רציתי שקט, לנקות את הראש, להתרחק מכל החרא.
נו, קיבלת. לא?
אז אני לא רוצה את זה.
אז מה אתה רוצה, ריבונו של עולם?

נשבר לו הזין.
אבל לקריביים הוא כבר לא יוכל לברוח.