כשאני מפחדת מעולם האנשים, אני בורחת אל עולם המילים.
שם כל המילים מחייכות אליי, ואף מילה לא יכולה לפגוע בי, כי הן
רק מילים: צלילים חסרי פשר,
חסרי משמעות.
וזה כבר לא כואב שאתה אומר לי שאתה לא אוהב אותי
כי אני יודעת שזה רק צירוף של נשימות ומיתרי קול,
ואין שם כלום
אין שם כלום
רק חלל ריק שאסור להגיע אליו
כי אמא נתנה לי סטירה וצעקה לי שאני לא אקפוץ,
כי אין שם יותר כלום.
מה את רוצה?
זה רק חושך חסר משמעות
וסלעים ושיחים ירוקים שצמחו מתוך הדם
לאן את רוצה להגיע בכלל?
אין שם כלום.
ולמה אני נזכרת בה עכשיו?
בדיוק כשהבנתי שאני יכולה להזדיין עם מי שבא לי
ובכלל לא יהיה לך אכפת
כי אין לך כלום בלב
רק מילים חסרות פשר.
ובדיוק כשאני מדליקה את האש
ורוצה קצת לשרוף את עצמי או לחתוך,
אני נזכרת בה וזה לא הבצל
ואני רוצה שהיא תמשוך לי את היד ותשים לי מלח בתוך היד, כדי
שאני אשים באורז, כי שכחתי ולא יהיה לו טעם,
כמו המילים שלך חסרות תבלינים
ואין בהן כלום.
לכן אני כל כך בטוחה ואני עומדת חזקה מאחורי הטלפון
ואחרי שהוא נכבה ויש שקט ארור בבית
אני רוצה לצעוק
ולבכות
ולשבור את השקט הזה
כי בכל השיחה לא אמרת לי כלום,
רק מילים.
הייתי נותנת הכל כדי להרגיש משהו ממך עכשיו, כדי לסדר לעצמי את
התבניות הראש שהתבלגנו לי מאז שיצאת מהתבנית של הבנאדם הטוב
והחבר,
ועברת למשבצת של השטן המרושע שרוצה לחתוך לי את הלב ושיצאו לי
הרבה דמעות.
נתתי לך כבר את כל הדמעות שהיו לי, פרסתי את כל מה שהיה לי
וכאבתי ושנאתי כמה שיכולתי ואהבתי
אבל עכשיו די,
תעזוב אותי כבר בשקט
ותצא לי מהפריים
ואני אחזיר אותך בעדינות לתבנית שהיית בה לפני שהכרנו,
סתם בחור אחד מקריח שמסתכל עליי,
וזהו. |