שוב ירד הגשם; הוא אסף אותה במכונית קטנה בגוון כסוף חיוור.
בלי לומר שום דבר נכנסה והתיישבה. לא דיברו. לא עליה לא עליו.
הוא הניח על ברכה יד לבנה ודקה, שאצבעותיה עדינות ומוארכות,
כמעט שקופות.  
כמיהה ושעון עצר.  עדין כל כך. או כך נדמה לפחות. הידיים, הכול
בידיים. מעודנות.  אחד כזה לא נוהג כך על דרך קבע. אבל עבורה,
יחרוג . יחשוש, בדרך, עם העיקולים, בחשיכה שתיקה.  חוץ מפראות
שהולכות בפנים בבטחה, לא יישמע כלום.  לדבר לא יוכל.  אסור...
רק לומר זאת.  ישר ישר, סוגרת החשיכה, אור הפנס מראה את הדרך.
קורץ הירח, בעינו היחידה.

ראשו התרוקן ממחשבות ורק מגע הברך הזכיר לו שהוא איננו לבד.
נסע ונסע כמו אוטומט. המחשבות פינו מקום לציפייה. עלה על
גדותיו ולא ידע מה.  חייך אל עצמו נבוך, רמז למשהו שונה שלא
יכול להעלות על פניו. לא אותו רגע. פניו שדרו עוצמה מרוסנת כזו
שתבוא על תיקונה.
הוא  גילה עניין זעום בנשים. מגיל צעיר פתח נטייה ועניין
במתמטיקה. לימודיו מלאו אותו כמעט לגמרי. תשוקה, אם קמה, חרגה
מגדר הסביר .

הברושים מסביב נראו כמו משמר. הכול שקט. הרוח נקשה ונקשה
באדמה. הכביש הלך והתעקל, האופק נפתח ואורות שכונה רחוקה,
נצנצו כמו עיניהם של חרקים. הם נסעו כבר מעל חצי שעה. קור יבש
שרט את הלחיים.   פתאום  מתוך החשיכה, רחוב. בקצה שורת
בניינים. הוא עצר את הרכב על יד פנס צהוב  מתחת לבניין נמוך.

היא הסתכלה עליו.  כרס קטנה בצבצה מתחת לסוודר מעוינים גדול.
שיערו הידלדל. הם יצאו מהרכב, השעה כבר אחרי חצות.  גבר
באפודה. קמטים, ארשת.  מפחדים, לחזור לא יכולים.  

למעלה, הלב דופק והמבט עוד מושפל. לא כאן, לא כאן.  שם, וזוהי
אחרת. החטא בלבו לא משתווה לזה שיעולל, עוד מעט. מילת אהבה לא
נאמרה. איננו כאן, איננה מוגדרת. הלב בוער והגוף אובד.
 

הדירה עמדה כמעט ריקה.  ספה וקירות צהובים . ספריית בז' מקש
ישן נדחקה אל קצה החדר, עליה נשכחו כמה כוסות, ספרים וחוברות.
אבק נח על הכול.  ינואר בחוץ, ובכל קור. הם עמדו שותקים במפתן.
הדלת סבה על צירה, שבה ונהדפה החוצה כמו פיו של אדם המהסס לומר
דבר מה.     היא נכנסה. הסתכלה בכוסות שעל השולחן ובשיירי התה
והתיישבה על הספה.  ספר עבה ומפושק נח על פניו, "טופולוגיה של
יריעות ועקמומיות" .
הוא עמד בפתח וגבו כפוף, ידיו לבנות. מרוב שלא ידע מה לעשות או
לומר,שב ודחק אותן לכיסי מעילו.
לבסוף נכנסו וסגר את הדלת.  היא התיישבה על הספה. מרותקת
למקום, מביטה.  
נשענה אל הכר ולחשה אליו. הוא לא שמע מה אמרה, אבל קלט את
שפתיה מתכווצות ורפות.  התקרב וישב לצדה.  בחלון נצמד החושך,
אפור ואטום ,להיטיב לראות.
רצתה להמם  .להתריס.  שלבה אצבעות ,שבה ופרמה אותן. פתאום
נתפסה אומץ ונשכבה. הוא הסתכל בפניה ואז ליטף אותה ברוך, רוכן
מעליה. דרוך. מחייך אותו חיוך נבוך, קם והלך במסדרון פנימה.
הזדקפה והלכה אחריו.
 

בחדר מיטה.  מיטה, ואור נופל. שתי מנורות צהובות, מכשפות
ננסיות שתפו פעולה. הוא התיישב. נאנח. אולי כדאי לסגת. אבל הוא
שם, בחדר. והיא על ידו. לא מביטה.  

היא התיישבה בקצה המיטה. מסתכלת סביב, הסירה את המעיל
בגמלוניות וזרקה אל הרצפה.
דקה, ואיש לא זז.  " מושלם", אמרה  מחויכת. חייך אליה במבוכה.
היא התקרבה אליו. הוא חייך אליה, הייתה זו המבוכה. היא התקרבה
אליו. שמוט כתפיים, כמעט נענש. מהורהר, מוטרד. לא רגוע. מטר
חצץ, בין החטא לעונשו.
היא הניחה את ידה על ידו. הרגיש שהיא נושמת בכבדות. אז התקרב,
ונישק אותה. תחילה בשאלה, ואז בתשוקה.



נשכבה, מבטה ננעץ בו, כישועה.  נשכב מעליה, היו כנחשים זה בזו.
העביר את ידו מתחת לבד, על הבטן, חמה כל כך, ממש רותחת. נישק
אותה והסיר את החולצה.
אור קלוש בקע מהחלון ,פרץ מהוילונות שסגרו על הפתחים. הוא אחז
בצווארה בידו, והחזיק אותה כך.
לא זזה. הושיטה ידה לעברו והוא תפס בפרק היד בחוזקה וריתק אותה
למיטה. זעם עליה, אולי, הטשטשה דעתו . טשטשה דעתו. שילבה את
רגליה מעליו, עכבישה הנאבקת על חייה.  
הרפה וליטף אותה. צעירה מדי, והוא עייף. הניח את ראשו על בטנה,
והיא מלטפת אותו. לא תניח לו לחמוק, לאשמאי.  
הוא הסיר את האפודה והחולצה. גוף של גבר,  חרוט בו העבר. יש לו
ארשת, בפניו.  יד עצמאית פתחה את כפתורי הג'ינס.  נאנח. היא
ליטפה את שפתיו המכווצות באצבעה, מתענגת על שליטתה בו.
הוא נישק את הצוואר לאורכו וירד בלשונו, מחכך פניו בשדיים
הקטנים מבעד לגופיה שהייתה ספוגה כולה בריח שלה.  צמרמורת
מקרית אחזה בהם.  היד פישקה את רגליה כאילו כדי להנעים לה.
למעשה רצתה לשבר גאווה מדומה.

הוא הסתכל בפנים שעל הכר, בעיניים העצומות במבוכה שמתחפשת
לעונג גדול. שב ונישק אותה, פחד רודף תענוג. היא הסתובבה על
המזרן באיטיות והוא מעליה.  הגוף הקטן התריס אליו. אם שתו
שניהם מכוס אחת של ארוס,  או שצד אותה אליו חיה, תר אחר צורתה,
לא החליט. לא ידע.
החלה לנשק אותו, בנשיקות כואבות. זועמות. חשה בו מגיב כשרכנה
מעליו. הוא השכיב אותה על בטנה וגופה דחוק וצר, רק עיניה
עצמאיות, התחכך ונענה לפתחיה כמו גזע עץ.  ידו האחת נלחצת אל
בטנה, השנייה נשלחת אל העצמות המזדקרות והצוואר. אנחותיו לבד
עשו איתה אהבה.  הוא תפס בשערותיה,  כמעט ואי אפשר היה לקבוע
אם מתענה או מתענג .   השיער הארוך, נשפך כמניפה על הגב ועל
הפנים.  הוא משך במתניה בכוח, נצמד כמה שיכול.  עד שלא יכלו.  
 
מתנשמים קרסו לשנתם.  

החשיכה תופפה בחוץ,  מארש הלבבות מכתיב את הקצב.    
עד שעלה האור.