איפשהו בין ניו יורק למציאות השפיות אבדה לנו. הרכבת התחתית
שטלטלה אותי במבוכים התת קרקעיים של התפוח הגדול, כמו תולעת
מתכת, הרעילה אותי באורות הפלורוסנט שלה. הייתי מתעוררת מאוחר
ורואה אותך כבר כפוף מעל לדפי התווים, עירום בדרך כלל, האצבעות
שלך מרחפות ללא קול מעל קלידי הפסנתר החבוט - כדי לא להעיר
אותי. הייתי קמה ומקשקשת לנו כמה ביצים והיינו בוהים, מחובקים,
בגשם שהיה מכה בחלונות וגורם למדרגות החירום לחרוק.
אח"כ הייתי מתלבשת ויוצאת אל הטירוף שבחוץ, עד שהייתי נבלעת
שוב בתוך השקט מאחורי דלפק עמוס בחנות ספרים קטנה. היו באים
לשם פרופסורים בדימוס באפודות משובצות וזקנים לבנים, מדברים
איתי על משמעות החיים וטבק מקטרות, וקונים כרך נוסף של ניטשה
או טניסון.
היו באים גם צעירים חיוורים, לובשי שחורים ומקועקעים בכבדות
שהיו נדחסים לפינת הקריאה הצפופה, אוזניות חוסמות את העולם
ושוקעים במחקר נוסף אודות טקסים פגאניים.
היו באים גם סטודנטים פטפטנים שהיו מדברים איתי על אהבות
נכזבות, החור שבכיסם, היכן קונים קפה טוב ויוצאים מהחנות עם
ערימה של רומנים רומנטיים, מדריכי אוריגאמי, ספרי עזרה עצמית
וקלאסיקות של המאה ה-19.
בערב הייתי פוגשת אותך בפאב, ומביטה בך דרך מסך עשן הסיגריות
פורט על המיתרים, מלטף את הקלידים, ושר... וכשהיית שר משהו בי
היה מתעורר - איזו אהבה ישנה או כאב ישן, והייתי בוכה קצת
לפעמים, ואז משתכרת.
היינו חוזרים הביתה לפנות בוקר ועושים אהבה עד הזריחה, ואז
נרדמים. לפעמים היינו יושבים בבית קפה על אחת המדרכות הסדוקות
והמזוהמות ומביטים בחיים של אנשים אחרים חולפים על פנינו - או
שמא היו אלה החיים שלנו? היו לילות בהם הלכנו לרקוד במועדונים
חשוכים, ספוגי זיעה וחושניות, ולא היינו הולכים עד הבוקר.
כשהיינו הולכים למכבסה האוטומטית מעבר לרחוב היית מביא את
הגיטרה ובזמן שהפרדתי בין הלבן והצבעוני פרטת בלדות רוק על
המיתרים העייפים, שעון בגבך על המייבש. לפעמים היה מתגנב לך
פנימה איזה שיר ישראלי, אבל היית מסתכל על הפנים שלי ומפסיק
לנגן.
והיה את אותו ערב שבו הראו ששוב היה פיגוע בתל אביב. באותו ערב
לא שתינו - רק שתקנו. עוד באותו שבוע התחלנו לארוז ובסוף החודש
כבר היינו על טיסת אל-על על קו ניו יורק-תל אביב. כעבור חצי
יממה כבר שרנו "הבאנו שלום עליכם" בפה שעדיין טעם מחדש את
העברית. ואז, ברגע מסוים כשנשמתי לתוכי את האוויר הכה מוכר,
איפשהו בין תל אביב לסוריאליזם, השפיות חזרה אלינו...