חורטת על עצמי את פני נשמתי
מציירת אותי כפסיפס.
מסרתי לך את דפנותיי
שתכיל בתוכם את עצמך,
לא הרגשתי מוגנת בין כתליי.
קיוויתי שתראה שם את היופי שיצרתי עבורך,
אבל היופי עוד לא ידע שהוא לא שייך לך.
הייתה בי אהבה.
זקוקה שיעצבו אותה מחדש,
ילמדו אותה לאהוב להיות אהבה.
הכאבת לה, כי כאב לך.
אני זוכרת שהיינו לאחת.
אלות ביחד,
בשעות הקטנות של הלילה.
יצרנו מלודיה מהשקט של סודותיי.
ואולי יום יבוא,
והיא תגלה לי גם את שנסתר מעיניי.
הלב שלי לא זיהה את שלך
אולי כי למילים הנהדרות שלך,
לא היה דופק.
רציתי ללחוש לך,
שלחיות אמת זה לחיות ללא קהל.
שרק מה שקשה יש לו ערך,
כמו הטבע שלעולם לא יסתפק בלהיות רק יפה.
אני נושאת עמי את גורלי וייעודי.
נושכת שפתיים אמיצות ומקשיבה לבטן של האדמה.
אתה,
אל תישא עמך מילים שבורחות ממך בלי הרף,
נשמטות על הרצפה,
כי איש לא דובר את השפה שלך.
תחרוט על עצמך את פני נשמתך
ובשעות הקטנות של הלילה
תתגלה בפניך כמו בפניי,
אהבה.
ואז, תוכל לשלוט על הארץ
כמו שהיא על השמיים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.