אני רוצה שהקולות יעלמו את מבין?
אני לא רוצה לשמוע בכי או צרחות יותר. זה לא מה שילד צריך
לשמוע. למה אני צריך להתמודד עם זה?
אני בטוח שזה לא בסדר. זה סתם פוביות שאני לא צריך לפתח.
הסתכלתי עליו, הוא נרדם. גם כן אבא, אני שופך פה את הלב שלי
והוא ישן. בדיוק כמו יונה הנביא,
הכי חוסר אחראיות שיש. החלטתי שנמאס לי להתאבל ואני חייב לעשות
משהו, חתכתי את הצמיגים של אבא וזרקתי חרא על השמשה הקדמית...
הוא התעורר בבוקר. הוא תמיד הולך לעבודה כל כך מוקדם.
הדבר היחיד שהוא משאיר אחריו זה תשחץ חצי פתור שאותו אני אוהב
להשלים.
בכל מקרה, הוא קם, ראה את מה שראה והזמין משטרה.
הוא כנראה חשב שיש מטען באוטו או משהו.
בינתיים הוא עלה למעלה ונשאר שעתיים בבית. כולנו קמנו. ואז
"זה" התחיל...
כשזה מתחיל אני אוהב אוהב להיכנס לחדר ולשמוע מוזיקה. אסור
לנעול את הדלת כי אז זה מחריף.
צריך לזרום עם זה. אחרת זה רק עושה עוד רע. עדיף לא להיות לבד.
אסור להיות לבד.
אני תופס אותה ומחבק אותה חזק וזה נרגע לשעה.
ופתאום אתה שומע בכי תמרורים, עז כמו של ילדה קטנה שאיבדה את
אמא שלה.
ופתאום רשרושי שקיות ניילון כמו סופת חול משתוללת במדבר רחב
מימדים. ואז שקט.
שתיקה אבסולוטית מפחידה יותר מכל רעש טורדני שאתה מכיר. האי
ודאות משגעת, משתקת אותך ואין מה לעשות.
ואתה מצפה. מצפה מאדם שחווה את אותו הדבר לעשות פעולות יעילות
אבל לא כך הדבר.
הרגש שוב גובר על השכל וההיגיון הבריא והתלהטות הדברים גורמת
למריבה ענקית שנגמרת בקול חרסינות מתנפצות, זגוגיות בכל מקום
מכסות את הרצפה.
גרגירי זגוגיות קטנות כמו חול ים. זה היה כל כך יפה אם זה לא
היה כל כך מפחיד ומשתק.
ואתה חושב שמישהו צריך לעזור לך. ואתה לבד.
והקולות נחלשים ומתחזקים כמו סירנה עולה ויורדת ואתה מחכה לנק.
הרתיחה כי אחריה תבוא רגיעה וזה עדיין לא נגמר.
ואתה נמנע מלהסתכל בעיניים החלולות האלה שלה כי אתה יודע -
שכשזה יחלוף תיזכר בהן.
ולא משנה מה - הן לא יעזבו אותך, כי אתה נידון לזה.