[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי סלע
/
בדרך למעלה

אני דופק מבטים זועמים על הנהגת הבת-זונה הזאת שכרגע חתכה
אותי.
המזדיינת הזאת הרסה לי את כל היום.



עוד בוקר שמתחיל אותו הדבר.
אותו האור המציק מהשמש שמעיר אותי באותה הדקה בדיוק כל בוקר,
אותו שיר פתיחה של ה"חדשות בוקר" שמרצד על מסך הטלוויזיה ששוב
השארתי דולק אתמול בלילה, אותו הלכלוך המוכר בעיניים, אותם
הסימנים שהספה השאירה על העור, שוב אותה התאוששות ושפשוף
העיניים עם הידיים המלוכלכות, שוב ההליכה לחדר האמבטיה ולכיור
הלבן שמתמלא לאט במים קרים שאני תיכף אטבול בהם את ראשי, שוב
מסתכל במראה, שוב השיער המעוך שפונה לצד שמאל... או ימין, עוד
לא ממש קולט את זה... בוקר.
שוב במראה, והנה זה שוב, הפרצוף של הבן-זונה הזה שמסתכל אליי
חזרה, אני חושב שזה יהיה מדויק להגיד שנמאס לי להסתכל על
המתחסד המזדיין הזה.
והנה שוב, בפעם האחרונה, אומר לעצמי "איזה זין שלא שבת...". לא
חושב שזה יפריע לי בהמשך.

ציפיתי ליותר.
אפשר להגיד שידעתי שזה יגיע, הרי לא באמת חשבתי שאני אשאר כל
הזמן בגיל הטיפש-עשרה, ואצא להפסקות בין לבין השיעורים. אבל
חבל שזה לא נמשך יותר.
שוב עבודה, שוב הפסקה. שוב בעבודה עם אותם האנשים עם הנשים,
החברות, הילדים, המשכנתא, הבית, ההורים, החיים, השירים
שאוהבים, הזיופים בקולות כשהם מנסים ולו לרגע אחד להיות הזמרים
שמופיעים שם בקיסריה. זה די משעשע האמת, החיים שהיו אמורים
להיות לנו.
אני רוצה להיות שחקן. מה זה אומר עליי?
הייתי רוצה לעלות על במה ולהיות כל מי שיכתיבו לי להיות...
טייס, רופא, כוכב רוק, פסיכולוג, נגר, דתי, מיליונר, מאפיונר,
סתם בן אדם פשוט או פיטר פן שנשאר צעיר לנצח.
כל מי שיכתיבו לי להיות...
ציפיתי ליותר, רציתי יותר, קיוויתי ליותר, אני פשוט עצלן.

יום מיוחד היום.
זה יום הולדת, זה דד-ליין, זה בלונים, זה חיוכים מזויפים ולחבק
אנשים שאומרים לך "מזל-טוב".
באמת עבר כל-כך הרבה זמן מאז שנולדתי? 24 שנים אני פה. יותר
מידי זמן. בקרוב לא אהיה צעיר.
למה חוגגים בכלל ימי הולדת?
אני מבין את הצורך של האנשים בלחגוג כל דבר קטן, כי בעולם של
היום, גם אני הייתי עושה מסיבת הפתעה לאפרוח שאחי הקטן הביא
הביתה, אבל יום הולדת זה יום עצוב, לא שמח.
לא קיבלתי מתנה כבר הרבה זמן.
לפעמים זה נחמד לקבל משהו קטן, איפה המשפחה שלי בכל העניין?
גם השנה הם שכחו... כבר שנתיים ברציפות שאני מחכה לשעה 20:00
כדי לצעוק "מי זוכר את התאריך היום?".
למה שמונה? לא יודע... אולי זאת השעה בה הייתי הולך לישון
כשהייתי ילד, השעה בה נגמר היום. השעה בה מתחילות "החדשות".
הייתי בורח מהחדשות כל הזמן. הייתי חולם בזמן הזה.
אבל היום הזה שונה. השנה אני אביא לעצמי מתנה. מתנה שרציתי כבר
המון זמן. אני לא צריך אותם.

אהבה.
מי אמר "אני" ולא קיבל?
אני. או שכן? אני כבר לא בטוח יותר בכל נושא האהבה.
פעם הייתי יותר מבטוח, הייתי רואה הרבה סרטים כשהייתי קטן
יותר, סוף טוב הכול טוב.
אבל היום כבר לא מייצרים סרטים עם סוף טוב, ולא עם אהבה, אלא
ברירה.
פעם הייתי בטוח, היום כבר לא.
האהבה הראשונה הגיעה כשאהבה אחרת נגמרה. אני חושב שזה השפיע
עלי.
אבא עזב, אמא נשארה. אבל אני הרי מאמין באהבה, לא? אני גם
מאמין שאם אין אהבה לא צריך להיות ביחד. אז למה נפרדים גם כשיש
אהבה? איך זה משפיע? ולמה אני אומר לעצמי שזה בסדר ושאני
מבין?
גם האהבה הראשונה נגמרה. בכאב גדול.
אולי אם היינו מטומטמים כמו אדם וחוה אז לא היינו צריכים לדאוג
יותר מידי.
הנחש בעל הרגליים פיתה אותה עם תפוח. אישה מטומטמת, הרי אלוהים
אמר לא. למה אלוהים ברא את הנחש? אם אלוהים יודע הכול, הוא היה
צריך לדעת את זה. אולי אין לו שליטה על הכול. אני יודע שאין לו
שליטה עלי. רק אני שולט על עצמי.
הבעיה היא שאני לא שולט בעצמי. אני חושב יותר מידי. אם לא היה
תפוח, לא הייתי צריך לחשוב יותר מידי, היו מכתיבים לי מה
לעשות.
כמו שאני אוהב. כמו שחקן. להיות מישהו אחר, רק לא אני.

מחלה כזאת או אחרת.
אני מרגיש שאני בוכה כשאני כותב, או שזה רק הלכלוך שבעיניים?
שוטף שוב את הפנים. הבוקר בפעם השנייה, כי היום זה יום מיוחד.
היום יש לי יום הולדת ואני אביא לעצמי מתנה.
אני היום בן 24. אני לא אחיה יותר מזה, כי אחרי זה אני לא אהיה
צעיר. לא רוצה להתבגר.
הוא חושב שהוא שולט עלי, אבל הוא לא. רק אני שולט על עצמי,
הבעיה היא שאני לא שולט בעצמי.
לא צריך שום דבר מאף אחד. או שכן? אהבה. לא בטוח כבר שיש דבר
כזה.
עוד פעם עבודה. אולי היום אני לא אלך? בכל זאת זה יום מיוחד.
השגרה הזאת הורגת אותי.
אולי אני אביא לעצמי את המתנה אחרי העבודה? כן, אני חושב שאני
אעשה זאת בערב. בערך סביבות השעה 20:00, השעה בה מתחילות
"החדשות" שאני כל-כך לא אוהב אבל צופה בכל זאת.
לוקח את המפתחות של הרכב, יורד במעלית, נכנס לאוטו ומתחיל
לנסוע.
חושב על כל מה שעבר עלי בשנים האחרונות ואיך זה השפיע עלי. לא
רוצה סיבות לא נכונות.
גירושין, אכזבה, אהבה, לימודים, נפילה, עלייה, שוב נפילה, ושוב
נפילה, אלכוהול, שכחה, זיכרונות, סמים, תרופות, שוב
זיכרונות...
כואב לשמוע את שמך, כואב לראות תמונתך, כואב לזכור את דמותך.
גם אני מצטער איך שזה נגמר.
לא פלא שאני חולה נפש.



אני חושב שכמעט מתתי מוקדם מידי.
אני דופק מבטים זועמים על הנהגת הבת-זונה הזאת שכרגע חתכה
אותי.
המזדיינת הזאת הרסה לי את כל היום.
הוציאה אותי מכלל פעולה, אני באמת לא שולט בעצמי.
אני כבר לא באותו הראש. אני כבר לא אשאר פיטר פן לנצח.
בינתיים...
בינתיים נמשיך לעוד יום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
7963????


מי ישים עליי?


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/4/09 6:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי סלע

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה