אני נוסע ובכל מקום עדיין עולה דמותך מולי,
בימת כנרת ובעמק השלום,
בכל מקום מולי.
לא אשקר לך, קשה לי.
אני מוותר עליך ומעולם לא היית שלי,
אז למה דמעות ממלאות את עיניי?
את מקור של יופי ונתינה
ולך הוקרתי את ליבי, את כל ליבי,
אז איך זה שליבך עדיין במקומו?
רוצה להיות קר כקרח אך מבטך ממיס אותי,
וסיכויי הם של קוביית קרח מול השמש הגדולה.
הלוואי והייתי יכול לחזור אך נפלתי אל תהומות ליבך
וזה קשה, בעודי פצוע, לטפס מעלה ולהמשיך הלאה.
אנני מחפש חמלה וחסד, אנני כזה.
ואולי זה לא אומר לך הרבה עכשיו.
ואולי ביום מין הימים תביני את אהבתי.
אך כעת נמשיך בדרכנו, ולי זה לא קל.
אפילו לא קצת.