מה זו אהבה?
שאלה קלישאתית, יומרנית, עם המון תשובות, משתנות מאדם לאדם,
אבל יש לי רעיון.
השאלה שאני רוצה לעסוק בה בעצם היא, מה גורם לאותו אדם שמתוך
בחירה יצא מחיי לחזור שוב מתוך אמונה שלמה שזה בסדר?

הוא אומר שהוא אוהב, וזו הסיבה, אבל האם זו המשמעות של אהבה-
האם היא מקנה את הזכות לטעות ולבקש סליחה, גם כשעשינו משהו
נורא ופגענו מאוד?

לא.

אנו חיים בעולם שבו האדם מגלה התחשבות בעיקר כלפי עצמו. כולנו
עסוקים ב'אני'-
מה טוב לי,
מה אני רוצה,
את מי אני אוהב.
הייתם פעם בזוגיות שהיתה הדבר הטוב ביותר שקרה לכם? ולהבדיל
מכך, מי מאיתנו היה אי פעם בזוגיות כי היא הדבר הטוב ביותר
לאדם אותו אנו אוהבים?
האם אהבה אין פירושה לשים את טובתו של מושא אהבתנו לפני טובתנו
שלנו? התשובה המתבקשת היא כמובן כן, אבל אם זה כך, כיצד הפכה
האהבה לרגש כה אנוכי?
כי אותו אדם שאהבתי - הלך כשרצה, וחזר לבקש את מקומו לצידי
כשרצה. כשחשב שטוב יותר יהיה לו במקום אחר עזב - מבלי להתחשב
ברגשותיי ובכאבי, ומשהסיק שמוטב לו איתי, שב על עקבותי.
בכה, התחנן, וסיפר כמה רע לו ועצוב, כיצד הבין שאני הדבר הטוב
ביותר בשבילו.
אני, בשבילו.
לא הוא בשבילי.
הוא חזר כשהבין שהוא אוהב אותי, ולא כי אני אוהבת אותו.
הוא חזר למען אושרו שלו, ואילו אושרי - מעולם לא היווה גורם
מכרע בהחלטתו. לא כשהלך, ולא כשחזר.

ואני? לא כועסת, לא שונאת, לא שומרת טינה.
האהבה שלי פירושה היה לזוז הצידה, להכנע ללא קרב, אם הוא מצא
אושר במקום אחר. גם אם על חשבוני.

מה אני מנסה להגיד בעצם?
זו לא חכמה לאהוב כשמתאים לנו ומתחשק וטוב, אלא להתאמץ קצת
ולעשות זאת גם כשלא, ואולי לא בא לנו כל כך ולא נובע מאיתנו
באופן טבעי.
זו כן חכמה להעריך את הצד השני כשזה רלוונטי ולא לאחר יד.
יש לכבד את רגשות האחר מספיק כדי לא לחזור בנו מטעותינו
באיחור, אלא לקחת עליה אחריות, ולהתמודד עם ההשלכות.
עלינו להבין אחת ולתמיד שאהבת אמת - מהסוג הנכחד שלא קיים
בעידן ה'אני' - משמעותה לדעת שאנחנו לא תמיד ראויים לאהבתו של
אותו אדם ששילחנו מעל פנינו כי לרגע נדמה היה שכך עדיף.
עדיף לנו, ולא לו.

כי אתם מבינים, לא סתם המילה הנרדפת ל"אני" היא "אנוכי".
זה כי נטייתו הטבעית של כל אנוש היא לאהוב - קודם את עצמו.