"נו, תני כבר חיוך. הכל לטובה!" זה מה שתמיד היה אומר לי.
ואני, ילדה ממורמרת שלא יודעת כלום מהחיים שלה, האמנתי לו. בכל
פעם שהיה אומר את המשפט הקבוע שלו שוב ושוב, גרם לי להאמין בו
עוד יותר.
אבל היום הגיע, אותו יום שנפץ ל"ילדה התמימה" את הפאקינג בועה
שהיא הייתה חיה בה. אני עוד זוכרת את צלצול הטלפון שכל כך
חיכיתי לו, הצלצול ששינה את חיי ברגע.
אני עוד זוכרת את הרגע, את הרגע שבו התחננתי בפניו שלא ילך. רק
שלא יעזוב אותי כאן לבד, אפילו שלא הייתי לבד. והוא, כמו תמיד
אמר "תני חיוך ילדה, הכל לטובה" וחבק אותי חיבוק חם ואוהב, שרק
אבא יכול לתת לילדתו הקטנה, ויצא מפתח הבית.
זה היה חודש מתיש. אמא כבר לא תקשרה עם העולם החיצון, רק חכתה
לטלפון שלו. לקול שלו, לדעת שהוא בסדר. אי הוודאות הזאת,
הפאקינג אי וודאות הזאת, זה מה שהרג אותה מבפנים.
אמא תמיד הייתה פסימית, בדיוק ההפך ממנו. הרי ידוע שהפכים
נמשכים.
אני רק חושבת עליה וכבר עולות בי תמונות מחרידות שלה, תלויה
שם.
תמיד היו אומרים לנו "אתם המשפחה המושלמת. שום דבר לא יפריד
ביניכם". כנראה שאף פעם לא חשבו על הרגע שבו אבא יצטרך ללכת
למילואים.
אז כן, אבא שלי מת בצבא. ואמא שלי לא יכלה לחיות דקה בלעדיו
ויומיים אחרי ששמעה את הבשורה, תלתה את עצמה. ואני ? נתתי
חיוך, הרי הכל לטובה.
תמיד אומרים שהילדים של פסיכולוגים הם הכי דפוקים. אולי בגלל
זה יצאתי ככה, דפוקה. אולי העובדה שראיתי את אמא שלי תולה את
עצמה השפיעה על זה שיצאתי דפוקה. אז שמו אותי בבית משוגעים.
דווקא היה לי נחמד בבית משוגעים, היה לי חדר יפה עם נוף לים.
היה שם אוכל טוב ואנשים נחמדים. אבל הסיבה היחידה שנשארתי שם
היא, יותר נכון הוא, רמי. המטפל שלי. הוא היה גדול ממני ב10
שנים אבל לי לא היה אכפת.
אני חשבתי שאני מאוהבת, והוא מבחינתו התנהג אליי כמו אל מטופלת
רגילה. כל יום היה בא רמי ומביא לי את הכדורים שלי. רק בזכותו
סבלתי את הכדורים המגעילים האלה. אף פעם לא באמת הבנתי למה
נותנים לי אותם, הרי אני בסדר גמור. אני לא דפוקה. זה לא
באשמתי.
אבל כמו תמיד, נתתי חיוך כי הכל לטובה.
רמי המשיך לטפל בי גם אחרי שמלאו לי 18. לא הבנתי מה יש בו שכל
כך מושך אותי אליו. היה בו מן משהו מוכר, משהו אהוב, משהו ישן.
משהו שאני כבר לא זוכרת.
אני זוכרת את הרגע בו אמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא חיבק אותי
ואמר "גם אני אוהב אותך, ילדה". ואז נשברתי. הסתכלתי על רמי
וראיתי את אבא. את אבא היקר והאהוב. את אבא ששיחק איתי במגרש
המשחקים, את אבא שטפל בי כשהייתי חולה. את אבא שלא חשבתי עליו
כבר 7 שנים...
אז, ברגע הזה, סוף סוף הבנתי את המשפט הקבוע שלו.
וכל מה שנותר לי לעשות היה לתת חיוך, הכל לטובה.