הקושי קיים בניסיון להבדיל בין מה שקרה באמת לבין מה שקרה רק
בראש שלי. לא נפלתי מהכיסא. לא היה כל כך חשוך. החדר לא באמת
הסתובב.
לקום מלילה רווי יין זה קצת אחרת מאשר לקום לכל יום אחר - צריך
לנסות להבין מה היה מסביבי בצורה אובייקטיבית. אני לא זוכרת
כמה פעמים בדיוק עזבתי את העיניים. אני כן זוכרת מה קרה
כששכבתי במיטה, עם הראש על הכרית שמאז יום חמישי נשארה לה
בזוית. רק ככה אני מצליחה עוד איכשהו לישון. אז הלילה ישנתי.
אני והיין ישנו ביחד על כרית בזוית. כל פעם שהרמתי את הראש
הסחרחורת חזרה, ועד אז החדר רק נראה יפה יותר, אני פחדתי
פחות.
היו דברים שאמרתי לעצמי ולא העזתי אף פעם לומר. פחדתי. זה הכי
מפחיד לומר את האמת לעצמי, על עצמי אני לא מרחמת, מעצמי אני לא
מסתירה כלום. כשזה כואב, כשזה מבחיל - אני לא חוסכת מעצמי אף
פעם. האבסורד קיים - יש בי בו זמנית נפש של אישה זקנה וילד בת
ארבע. יחד. מהילדה שבי אני לא חוסכת כלום - לא מגנה, לא
מגוננת, ואיכשהו התמימות נשארת. החיוך האווילי-אופטימי -שיכור
נשאר. זה טוב להישאר בפנים ילדה. יש משהו עצוב בלהתבגר:
הסיוטים שמעירים אותך לא מלאים במפלצות, הם מלאים בעצמך.
פעם חלמתי שרודף אחרי דרקון. היום אני חולמת איך אני רודפת
אחרי עצמי.
ילדים רצים אחרי כדור. אחרי מה מבוגרים רצים? - והם רצים. הם
רודפים ונרדפים, מפחדים וכועסים, וזה לא שילדים חיים במציאות
אופטימלית ואוטופית, אבל יש היגיון מסוים בכל הדמיון הזה שמקיף
אותם.
יש היגיון בחוסר ההיגיון.
המון אנשים מאבדים תקווה, ילדים לא מאבדים תקווה אף פעם.
מבחינתם בראש הם עפים. וזה נכון, גם אנחנו עפנו פעם, גם אני
עפתי פעם בדמיון. חצי ממני שוקע - שתי רגליים עמוק באדמה.
שקולות, שוקעות כמשקולות. והראש עף. מחפש שמיים, דרקונים שעפים
אל עבר השמש. מבוגרים רצים. ילדים עפים. פה בגדול נעוץ ההבדל.

אם זו התוצאה אני מבקשת להישאר תמיד ילדה. אפילו פיטר פן הבין
את זה. הילד הנצחי עף. הוא הולך. פיטר מנצח, הוא מפחד מהשדים
שבתוכו.
ולי דיי נמאס לפחד מעצמי.