האור האדום הבוהק של השקיעה האיר על החוף הרגוע מול הים הסוער.
העורב השחור עף מול השלמות. הגלים התנפצו על המזח, משאירים
סימן של כאב יפה בצורת דמעות מים כהות שעוד מעט יחזרו לביתן
במי הצער העמוקים. היא הייתה העורב.
כשהשמש מתה  לחיים אחרים היא חזרה לדמותה האגדית. רוחה שטה על
המים הקפואים שלא יכלה להרגיש. היום היא תלכוד קורבן נוסף
והעורב יצטרך לסבול את ייסורי המצפון שלא היו לה מעולם בבוקר
שאחרי.
כל סביבתה היית מוארת באור סגול מהפנט. עיניה היו מושכות
מוות.
החוף היה ריק, אך היא ידעה שהקורבן יגיע בזמן והיא תהיה שם,
תחכה בשבילו. אם היא לא תרצח הלילה כוחה יאבד לעד. אך היא
הייתה בטוחה בעצמה.
כשרוחה המסתורית נגעה במוות ובדם כוחות  קורבנותיה היו נשאבים
אליה. הירח היה נצבע באדום והילתה הסגולה הייתה מרחפת, מודיעה
לעולם שהנה עוד חיים הסתיימו ברוע.
רוחות קורבנותיה שירתו אותה ונתנו לה תחושה עילאית.
הוא הגיע. מבטה הקר נפל עליו, והוא, שבוי בקסמה, טבע בדמעותיה.
נשימתו הכבדה נלקחה ממנו. דמעות כוכבים נפלו על המוות. הירח
שהיה עטוף בדם הקורבן בכה. העולם הסגול נעטף שוב ברוע, גם
עכשיו היא ניצחה.
אם תראו עורב עף מול זריחת הייאוש תדעו - זאת לא אשמתו.

2001