היא הלכה בצד הכביש, מנקה את הראש מהמחשבות, מנסה לנער את עצמה
מעצמה.
"הלכת פעם בדרך הזאת? האושר נראה כ"כ רחוק, ואתה מנסה, שואל את
עצמך מתי זה כבר יגיע, אם בכלל...? הלכת פעם..."
שקט. שקט שמציף אותה באפלולית הטהורה שעולה לאט- לאט. הצללים
החלו לזרוח כשהשמש טבעה בדמעות, מנסה להיאחז בקרניה בטיפה של
שפיות אחרונה לפני שתפליג על הזמן.
"ראית פעם את המוות מול העיניים? הוא הביט בך אי פעם מקרוב?
ראית אותו אי פעם מעבר למסכת הכאב, ראית אי פעם? ראית..."
כן, אני ראיתי פעם. ראיתי מבעד לעקבות הדם שהשארתי מאחורי ביום
ההוא, כשעזבתי. ראיתי, וגם כשחשבתי שראיתי הכל, המסכות המשיכו
ליפול והשקרים עלו בסערה הסתירו מעיני ולו לשבריר שנייה את
הדרכים המפותלות של הזמן.
"שמעת פעם את השקט? הוא מזמזם בדממה, רגוע, שליו, מהפנט. שמעת
את העוצמה שבשקט? הרגשת את העוצמה נבנית בתוכך עם כל פעימה של
לבך? שמעת...? שמעת פעם..."
היא המשיכה בדרכה, דרך לא ברורה, הראייה מטושטשת והצללים
מרקדים מול עיניה. סכין יפנית קטנה מונחת בכיסה, מחכה לזמן שבו
תסמן עוד צלקת קטנה של כאב על היד.
"הרגשת פעם את הזמן, מרחף באוויר, מתאדה בחלל הריק? הרגשת את
השקט מתעצם ככל הזמן חלף? הרגשת איך הזמן נספג בך, משאיר בך את
חותמו? הרגשת פעם...? הרגשת..."
כן, הרגשתי וגם חוויתי על בשרי. קורות הימים שחלפו לתוך הנצח
ונחרטו בזיכרון שהולך ונחלש. הרגשתי, הרגשתי הכל, כך חשבתי. עד
שהגיע עוד רגש, והבא אחריו, חופרים בליבי הפגוע. הרגשתי את
הזמן שמשכיח הכל, לא לפני שחרט את שמו על היד או על דף זיכרון
שנדחף למגירה. הרגשתי פעם... הרגשתי...
2001 |