"אוליבר,
טירוף - המילה היחידה שאני יכולה לקרוא למה שאני עושה עכשיו.
טירוף. אבל איני יכולה יותר. יובל שנים אני אוגרת בתוכי את
הרצון הזה, לשמוע ממך שוב. לראות את מבטך הרציני, להקשיב לקולך
המלטף. יובל שנים הדחקתי את העבר. ויובל שנים, לא הצלחתי בכך
ולו לרגע אחד.
אבל המחלה הארורה, זיקנה שמה, נושפת בעורפי. מתפשטת בי ומזכירה
לי מידי יום כי הנה קרב הסוף. מה עוד נותר ממני, אישה זקנה
שידיה מסוגלות בקושי לאחוז בעט. משרטט אותיות רעועות המעידות
על רעד בידיים. אבל הרעד הזה, היום, הוא לא מהזיקנה. הוא
מההתרגשות. כי הרבה לא נותר ממני. אישה מרירה על חיים מלאי
כלום. דבר אחד היה לי. דבר שנגע וחדר אל תוכי. אותו נשאתי עמי
עד כאן. אותך. והנה כי כן, סוף כל סוף אזרתי את האומץ לכתוב
לך.
אולי זה הרצון לסגור מעגלי חיים. עכשיו, רגע לפני שאני עוצמת
את עיני ואומרת שלום אחרון. ואולי זהו רצון להיזכר ברגעים
הגדולים, בטירוף ההוא שסחף אותנו במערבולת עצומה כמו הרוח
הזאת, שמפרידה את העלים מן העצים משייטת אותם באוויר הפתוח אנה
ואנה.
ואולי  אני רוצה למות חופשייה. חופשייה מהזיכרונות שתוקפים
אותי. מהכעסים שהצטברו אצלי. מהגעגועים. חופשייה מהחיים, שחלפו
על פניי, כמו מישור מדברי וצחיח, שנווה המדבר הנפלא והמרענן
נעלם ללא שוב. וכמו פאטה מורגנה אתה מופיע לפני בכל ערב, בשעת
בין הערביים, כשהשמש פורשת לנוח, מתערסלת בין גלי הים הכחולים,
משפשפת את עיניה בזרועות כתומות. מבטי מוסב הצדה, אל הגן רחב
הידיים, ואל עץ הדובדבן, שם מבטי עוד מחפש את מבטך. לרגע אחד,
אני מאמינה, שהנה אתה, שם, כמו פעם. והעולם, שאבד מצבעיו חוזר
שוב להיות צבעוני ועליז. והרוח מניעה את הענף, ואני נזכרת שכבר
אינך חלק מחיי. לא עוד.
סתיו עכשיו. ואני יודעת, שלא אראה את הסתיו הבא. לא אחוש שוב
את הקור המרעיד את העצמות. אני מביטה מבעד לחלון ורואה, בפעם
האחרונה, את ענפי העצים מתנועעים. רוצה להוציא הראש החוצה
ולחוש שוב ברוח הקשה נועצת את שיניה בבשרי. רוצה לאסוף את
העלים היבשים אל חיקי, כמו חברים ותיקים שנשרו מן העץ. אבל אני
חלשה, וגרטרוד, אינה מוכנה לעזור לי להגיע אל החלון. 'את
תחלי', היא אומרת. פתיה שכמותה. הלוא אני כבר חולה.  
כן, אני מתפייטת. מנסה לברוח מהנושא. בטח אתה שואל את עצמך
אחרי כל כך הרבה שנים מה אני בכלל רוצה ממך? התשובה הפשוטה היא
שאני לא יודעת. רוצה שתדע שאחרי הכל ולפני הכל, מעולם לא
שכחתי.
שלך,
לידיה."

"גיברת לידיה הנכבדה,
קיבלתי את מכתבך. איצטערתי מאוד לשמוע כי אינך בקו הבריאות,
וכי מצבך עגום ביותר.
יחד עם זאת, ובהתאם להבטחה שניתנה, אין לי את הזכות לשוחח איתך
ולא לראות ולא להתכתב. והרי את יודעת שאיש עקרונות אני, איני
יכול להפר אותה.
את ואני איננו בני אותו הגזע. אנו שונים.
אודה לך מאוד אם לא תשובי עוד לכתוב אליי.
מתפלל לשלומך ולהחלמתך המלאה.
בכבוד רב,
אוליבר"

"אוליבר היקר
קיבלתי את מכתבך כמו סכין שננעץ הישר אל תוך הלב. הלב הבוגדני
הזה. ואותם אנשים, חסרי לב, שהכריחו אותך לתת את ההבטחה - כולם
מתים עכשיו. כולם. כמו העלים הנושרים אל אבני המדרכת בסתיו הם
נשרו אל חיקו של המוות.
כן. אנחנו איננו שייכים לאותו הגזע. אנו שונים. שונים! שונים!
שונים!
אז מה? האם בגלל זה נגזר עלינו להיות זרים לעד? כמה עוד נשלם
על טעויות העבר? על הרגע ההוא שבו הרשינו לעצמנו להעיז ולחלום?
כמה עוד נשלם על שהעזנו לרצות?
אתה זוכר כמה רצינו? ואיך התנפץ החלום ביום ההוא, במטע?
ביום הארור ההוא בתחילת החורף לפני חמישים שנה. היום שבו
ראיתיך בפעם האחרונה. אילו רק יכולתי לשנות את ההיסטוריה, כמו
שאני עושה בזיכרונותיי. השמש יצאה לכמה שעות, ורוחות קרות
ליטפו את פניי כשטיילתי עם אבי במשעולי המטע, ואתה חצית את
דרכנו עם סל עמוס תפוחים על גבך. אבי שאל אותך לטיב היבול,
לכמותו והאם עדיפה האיכות על פני הכמות. למרות הסל, המשכת
לעמוד, עונה בקולך השקול ומבטך נעוץ באדמה. זוכרת אני את התפוח
שהגשת לי על מנת לבחון את איכות הפרי. מתק הפרי, עוד עומד
בגרוני, כשאני חושבת עליך, ונתקע שם כמו אדם שהבין שנגס מפרי
עץ הדעת, כשאמר אבי שיהיה עליך לעזוב.
אבל המציאות שבה וטופחת על פניי. כן. עמדתי שם, אדישה, ממשיכה
בחיי כאילו דבר לא קרה, ורעידת אדמה לא הניעה את העפר שמתחת
לרגליי. וכבר מאוחר מידי לשנות את תגובתי. עומדת ליד אבי, מבלי
להביט בך, ממשיכה לאכול בשלווה את התפוח המתוק. בוגדת בך כמו
כולם. מילה לא אמרתי אז. וגם לא שנים אחר כך. נשאתי את הבושה
על סילוקך, מבלי לעשות מאמץ. והרי בשלי גורשת. בגללי.
אם רק היית יודע כמה אני מצטערת.
אם רק יכולתי לפצות.
אם רק יכולתי.
אבל החיים חלפו, וכל שנותר לי הן המילים האלה.
סליחה.
לידיה."

"גיברת לידיה הנכבדה,
אל אל אל תרגישי אשמה ולו לרגע. אף פעם לא האשמתי אותך במה
שקרה. לא היה עולה בדעתי שתתערבי במעשיו של אביך. לא היה עולה
בדעתי שתתפתי להתוודות. זה לא היה מועיל לנו בכלל בכלל. כל כך
רצית, שבויה בהזיות של עצמך, שסירבת להודות, שאין זכות קיום
לקשר בינינו. אל תראי זאת ככישלון שלך. נתת לי את הרגעים היפים
בחיי.
וכמו כל חלום, סופו להתנפץ. ואין לי שום כעס על אותם אדונים
נכבדים, אביך ואחיך. הם ביקשו ממני לעזוב בשקט ולעולם לא לפגוש
אותך יותר. בתמורה הם דאגו לי למקום אחר שבו התייחסו אליי מאוד
יפה. יש לי בקתה מעץ, עם הכנסה חודשית מספקת וגינת ירק מטופחת.
דבר לא חסר לי.
אני עדיין מעריך ומכבד אותך ואת כל מה שעשית בשבילי. אני יודע
שדרוש אומץ רב לשם כך.
הופתעתי לשמוע שגרטרוד עודנה לידך. האם הבנתי נכון?  
בברכה,
אוליבר"

"הו, אוליבר,
יום מאושר היה לי היום. מילות העידוד שקראתי במכתבך, מדמה את
שפתיך העבות לוחשות אותן קרוב לאוזניי. חזק ומנחם כמו פעם,
מזמן. כל כך מרוגשת הייתי, שמייד קראתי לגרטרוד. היא חוששת כי
אלקה בליבי מן ההתרגשות. כן, גרטרוד היקרה והטובה. צעירה ממני
בחמש שנים בלבד אבל חסונה, כאילו 20 שנה מפרידות בינינו. היא
מלווה אותי בנאמנות כה רבה, עד כי שקלתי יותר מפעם לשנות את
צוואתי ולהניח את רכושי עבורה. לאחר המלחמה, אחרי שכולם נטשו,
היתה היא היחידה שנותרה לצדי.
הגשם התחיל לרדת ודרשתי ממנה שתיקח אותי אל החלון היא סירבה
ואיימתי עליה, שאקום ואלך לבדי. לבה היקר והטוב לא הניח לה
והיא נשאה אותי אל החלון, אותו פתחתי וחשתי את מגע הגשם על
פניי, מערבל בתוכן את הדמעות. ריח האדמה הלחה, הגיע אליי. אבל
מראה המטעים הנטושים העכיר את ליבי.
בוודאי אתה יודע שהאחוזה כבר אינה מה שהיתה. עם מותו של אבי,
לא הצליח אחי לשחזר את הצלחת אבי. יותר מידי הימורים מעט מידי
עבודה. המלחמה, לקחה איתה את שני בניו, והמחלה אספה אותו, אל
הקבר המשפחתי. נותרתי כאן לבדי, ואין איש איתי, מלבד גרטרוד,
הטורחת למעני ללא הרף.
אני עייפה, אוליבר. עייפה מאוד. התרגשות היום התישה אותי,
ועיניי נעצמות. בלילות האחרונות חזרתי לחלום עליך. כמו בתקופה
שאחרי שעזבת. ואז פרצה המלחמה ולא נותר עוד מקום לחלומות.
בחלומותיי אני רואה אותך שוב, אבל כבר אינך צעיר. שיערך אפור,
ומשקפיים תלויים על אפך. אבל קולך, קולך לא השתנה. חזק.
ומעודד. מלטף בלי געת.
הו, אוליבר, ספר לי עליך. מה מחזיק אותך? מה משמח אותך?
בכתיבתך, אני רואה שהשתפרת מאוד. אני מצליחה לזהות עוד את
הטעויות, אך הפעם לא אתקן את שגיאותיך. יודעת אני היום, כי
כולנו שוגים.
בבקשה, אל תקרא לי גברת, קרא לי לידיה.
באהבה,
לידיה."

"גיברת לידיה,
אכן, גיברת לידיה, חיי היו רצופים בטעויות, את רובן ביצעתי
באחוזת "מטעים של חופש". חופש. מילה חסרת משמעות, כמו חיי לאחר
שעזבתי את האחוזה. ומיהו האדם החופשי? מי קבע חירותו של אדם על
פי מינו צבעו או רכושו?
והלוא אל ההישג הגדול של חיי הגעתי כאדם שאינו חופשי בגופו.
גיברת האחוזה שמה את עינה בי. גיברת האחוזה ירדה את בקתתי,
לימדה אותי לקרא ולכתוב. לימדה אותי כי החופש, אינו נקבע בידי
זרים, הוא נמצא בתוכי. גיברת האחוזה הזינה את חיי במאור עיניה.
גיברת החלומות של כל בר דעת בחרה בי.
כן, לידיה, אף פאם לא הצלחתי להבין איך מכל אותם שרצו בקרבתך,
דווקא בי בחרת. וגם עכשיו, כשאני קורא אני לא מאמין, שאת זו
שכותבת. ושאליי ממוענים המכתבים.
ועכשיו, כשאינך בקו הבריאות, הגיע זמני, לבוא אלייך ולהשיב לך
מן הטוב שהרעפת עליי. לשמח אותך, כמו ששמחת אותי ברגעים השפלים
של חיי.
אוליבר"

"הוא בא" רטטו שפתיה של לידיה, אור רך ניצת בעיניה, מגששות אל
דמותה של גרטרוד המשרתת. "הוא בא" ידיה אוחזות במכתב האחרון.
דמעות אושר ניקוות מעיניה הכחולות. יד חומה, ליטפה אותן, מסירה
בעדינות את דוק העצב מעיני הכלבה הלבנה והמפונקת השוכבת במיטה
הגדולה. שנים, היא ייחלה לרגע הזה. למשפט הזה.
הוא בא וזמנה של הכלבה הזקנה חלף. הגיעה שעתה להיעלם. ידיה
החליקו על הקמטים שחרשו את הפנים הלבנות. האשה הזאת, שלא
הסתפקה בכל שניתן לה, ולקחה את שלה. את ארוסה שלה, את אוליבר
שלה. ידיה החליקו עוד על פני צווארה, אחזו בהן, מבלי לתת
לאוויר לחדור אל ראותיה. האם היא באמת חשבה שרומן בין גברת
לבנה ועבד שחור יצליח?
הוא בא. העיניים הכחולות, נאבקו על הנשימה, אוחזות בכל כוחן
בתקווה שניצתה בן. היד השחורה, בעוצמה שחיכתה חמישים שנה, לא
הניחה לה. 50 שנה ישבה לצדה וחיכתה. סופגת את מרירותה, מושפלת
למענה. ואחרי שתמה המלחמה, והעבדים שוחררו, נשארה לצדה, למען
הרגע הזה. יודעת שהיא זו שלקחה והיא זו שתחזיר לה את אהובה.
ידיה כבר כואבות, אבל הכלבה הזקנה אינה מוותרת על חייה. ידיה
אוחזות ואינן מרפות עד שהרגישה את החיים עוזבים את הגוף הלבן
והשברירי, רגע לפני שהגשים את חלומו.
ביד רועדת אספה גרטרוד את ערימת המכתבים, ותחבה אותם אל האח
הבוערת. תכף הוא יבוא. והיא תחכה לו. על הכורסא הלבנה של
הגיברת הלבנה, מול פריחתו הלבנה של עץ הדובדבן. והוא יבוא,
ופיו, מתוק כמו תפוח בשל. רק שיבוא כבר.  

נכתב לסדנה הפ"ה: בלבול מפואר