ההונדה של עידית הכירה את הדרך מביתה אל הסניף אותו ניהלה בעל
פה. חולפת על פני רמזורים ופניות ונעצרת בתמרור עצור כששפתיה
של הנהגת משננות את המתכון אותו היא עומדת להגיש בארוחת הערב.
עד אמצע הלילה היא חיפשה באינטרנט מתכון מנצח. מבררת בכל
הפורומים עד שלבסוף בחרה בפילה סלמון עם סלט מועשר בקרוטונים
ואגוזי מלך. היא עדיין לא היתה בטוחה לגבי התוספות. נראה לה
שהיא תאפה תפוחי אדמה בתנור עם בטטות ורוזמרין.
יריב אוהב תפוחי אדמה, הרהרה, נזכרת בשיחתם מאתמול. "ממי, אני
לא יכול לבוא הערב, יש לי ולת"ם בעבודה" אמר לה. "אבל אני אגיע
מחר" הבטיח "יש לי משהו חשוב להגיד לך". היא רצתה לשאול מה,
אבל יריב לא אוהב ששואלים אותו. הוא יגיד לה לחכות בסבלנות. אז
היא תחכה. אבל מהרגע שבו הניחה את מכשיר הטלפון מידיה, התנפלה
על האינטרנט מחפשת את ההתאמה המושלמת בין כל המנות. היא החנתה
את האוטו, בודקת שרשימת המצרכים מתויקת ומהודקת בתוך היומן
שלה.
בכניסה לסניף כבר חיכו לה הבעיות. הקופאית הראשית דיווחה על
לקוח מתלונן וגלינה רדפה אחריה בסניף בקשר לימי החופשה שביקשה.
בחיוך שליו היא הסבירה ללקוח כי הוא לא יוכל לקבל את כספו חזרה
כיוון שזו המדיניות, כפי שהיא רשומה ותלויה על הקיר. מגלינה
היא השתדלה להתעלם, לפחות עד שתניח את התיק שלה במשרד, ותציץ
בסידור העבודה.
הדלת נפתחה ומתוכה הציץ ראש לא מוכר. "סליחה על ההפרעה" פתח
המפריע בטון מהוסס, "אני חנן" הוא אמר, מתקשה מול מבטה האטום
של עידית.
"חנן?" היא הביטה בו בשאלה, ואז נזכרה, "עוד רגע, בסדר?" עווית
של כאב לחצה את ראשה שלא קיבל את שעות השינה להן הוא זקוק. ידה
נשלחה אל קופסת הכדורים, מרוקנת את תוכנה אל כף ידה, מכניסה את
הקפליה אל פיה לוגמת מבקבוק המים המינרלים שעמדו על השולחן.
"בוא, תכנס", היא פתחה לו את הדלת והכניסה אותו לכוך הקטן
שנקרא משרד המנהלת. הוא היה עובד חדש שביקש לעבור מסניף אחר.
מבט חטוף בזיפים שעל לחיו ובבגדים אשר לבש עורר בה שאט נפש
ותחושת דחייה. ובתור דבר ראשון היא הסבירה לו שבסניף שלה היא
מתעקשת על סדר וארגון.
חנן הנהן בוהה בכפות ידיו הרחבות, ושפשף אותן מעט, מתרכז בהן.
"למה אתה רוצה לעבור לסניף הזה?" קולה של עידית היה חד, והיא
עברה להביט בדוחות הכספיים של היום הקודם בזמן שחנן הסביר בקול
חלש שבסניף הזה עובדים גם בשבת, והוא זקוק לתוספת ההכנסה
הכרוכה בכך. עידית הקשיבה לו עוד חמש דקות לפני שפקעה סבלנותה
והיא לקחה אותו לסיבוב בסניף. היא הסבירה לו בקצרה על סידור
העבודה ועל נהלים כלליים שהיא הכניסה לסניף. הוא הקשיב לה עד
שהיא נעצרה ליד בני. עוד כוכב שאינו מצליח לשמור על מראה מטופח
לא כל שכן, נקי.
"מה קרה, התגרשת?" שאלה בטון ציני. בני, גבר כבן 40, שנשען על
המדפים מיהר לעבור לדום מתוח, שולל את האפשרות שהעלתה. עידית
המשיכה באותו טון נוקשה "לפי איך שהחולצה שלך נראית, לא נראה
שיש מי שמכבס ומגהץ לך" בני מיהר להכניס את החולצה למכנסיו,
מתנצל בראש מושפל. עידית המשיכה, מבקשת ממנו שיערוך לחנן,
העובד החדש סיור בסניף. "היום אתה צמוד אליו." דרשה מבטיחה
שהחל ממחר יהיה שוב עצמאי, כמו בסניף הקודם בו עבד. היום יום
שלישי, חשבה ונעלמה במבוך השתי והערב של הסניף. עד יום שבת הוא
כבר ייכנס למשמרות ויוכל להחליף את גלינה, היא עברה דרכה,
מאשרת לה את ימי החופשה המבוקשים.

בעוד דקות אחדות תסיים השמש את הסיבוב היומי שלה ותגווע במערב,
ואילו היא, אחרי עשרות סיבובים עדיין נשארת פה. חשבה עידית,
למראה השמש השולחת קרניים אחרונות של אור מבעד לדלתות הזכוכית.
פוסעת שוב ושוב בין שורות המדפים העמוסים בכל מה שבני אדם
צריכים ולא צריכים לבית שלהם קצרת רוח לשוב לביתה שלה. יש לה
עוד כל כך הרבה לעשות ולקנות ולבשל. ולשמוע. בעיקר לשמוע.

יריב נכנס לבית זר חמניות גדול בידיו, והיא חייכה אליו, מודה
על המחווה הנעימה. חמניות, הפרח האהוב עליה, איך יריב יודע
לקרא אותה. חשבה, על הפעם הראשונה שהביא לה אותן. בפגישה
הראשונה, הוא הביא לה ורד אדום, היא נזכרה, ובפעמים הראשונות,
המשיך עם צרור של ורדים אדומים. אבל מהר מאוד, בלי שתאמר מילה,
למד, שהפרחים החביבים עליה, הם דווקא החמניות. כמה הוא יודע
לקרא אותה, חשבה בחיוך.
יריב נעמד לצידה וליטף את עורפה מציץ מבעדו אל התבשילים שהכינה
ושלח יד אל אגוזי המלך שעמדו על קרש החיתוך, מחכים לתורם
להיכנס אל תוך הסלט. הוא דחף אחד מהם לפיו ועידית התעלמה
ממעשהו הלא מנומס בעליל. "נו" היא אמרה, מזרזת אותו לדבר.
אבל יריב לקח את הזמן. מבקש ממנה להתאזר בסבלנות ולחכות עד
שישבו ליד השולחן. בינתיים הוא סיים ללעוס את האגוז המריר ואסף
עוד חופן של אגוזים מהקרש. עידית מיהרה אל המזווה להוציא עוד
אגוזים ומיהרה לפזר אותם מעל לערמת החסה בסלט, לפני שיחסל גם
אותם מהקרש.
כשעידית התיישבה מולו סוף סוף, פתח יריב בקבוק של יין אדום
ומזג לשני הגביעים.
"אני רוצה, שנרים כוסית לחיי התחייה המחודשת של הפרויקט שלי"
הוא אמר וזוהר של חיוך עלה על שפתיו. אנחת רווחה נמלטה מפיה של
עידית. ברוך השם. כבר חצי שנה היא מחכה שהפרויקט הזה יתחיל כדי
שיהיה לו זמן והם יוכלו להתקדם. הם השיקו את הגביעים זה בזה,
ועידית התענגה לשמע קול הזכוכיות הנושקות זו לזו.
"איך זה קרה?" התענינה, אחרי שסיפר לה שמנהל המחלקה טמן את
היוזמה בקרקעית ערמות הפרויקטים, תחייתו המחודשת היתה בהחלט
הפתעה נעימה. "אמרתי לך שאני לא הולך לשתוק. אז הצליחו להשיג
תקציב להמשיך לעבוד עליו."
"איזה יופי" אמרה עידית, ושאלה את עצמה מתי תגיע השאלה בדבר
המגורים המשותפים והאם היא זו שצריכה להעלות את הנושא או לחכות
בסבלנות שהוא ידבר על זה. יריב חייך אליה, וליטף את שיערה,
מזיז קבוצה סוררת שיצאה מתוך הקוקו ההדוק, אל מאחורי אוזנה.
נושק לכתפה החשופה ברכות.  
"אז זהו, אתמול התחלתי להתארגן, את יודעת. בגלל שאלון התנגד אז
המחקר יתבצע למעשה בגרמניה, והייתי צריך לעשות המון שיחות" אם
היה לעידית קצת יותר דמיון, היא בוודאי היתה מצליחה לראות את
דמותו של יריב טובע בים של חסה קרוטונים ועגבניות, שיערו השחור
נוטף תערובת של שמן, לימון ומיץ עגבניות, אחרי שהיא תהפוך עליו
את קערת הסלט. תמונה שבוודאי היתה מעלה חיוך על פניה ומסבה לה
עונג רב. אבל עידית היתה חסרת דמיון, ולכן היא רק שאלה "לכמה
זמן?"
יריב שתק, חוכך בדעתו כיצד לענות לה. "אני לא יודע עדיין. אני
לא חושב שזה ייקח פחות משנה" עכשיו, היתה מוסיפה עידית גם את
קערת הבטטות הרותחות לתמונה ואת קולו המתענה של יריב, זועק
לעזרה. שנה היא מחכה שהוא יתפנה בשבילה ועכשיו הוא מודיע לה
שהוא נוסע? ועוד פותח לכבוד זה גם בקבוק יין? כתמים של יין לא
יורדים בכביסה, היא יכולה לשפוך עליו את תוכן הכוסית. אבל היא
המשיכה באותו קול שליו "מתי אתה טס?"
"מה אני? את לא באה איתי?"
"אני?!" שאלה מופתעת. בטון הזה שהשתמשה כאשר התקילו אותה אנשים
בבקשות לא הגיוניות, כמו הקניינית שביקשה לתגבר את מכירת
הגרילים בינואר. שאלה שנוספה לה הטיית צוואר קלה ימינה.
"ברור. אנחנו דיברנו על זה, שכשיתחיל הפרויקט נעבור לגור ביחד"
הוא אמר כאילו ברור ומובן מאליו שהם דיברו על כך שהיא תגור
איתו בגרמניה.
"כן, אבל, אני לא יכולה לטוס. יש לי עבודה. ומשפחה ולימודים"
היא אמרה.
"מה עבודה? המקום המנצל הזה? זה עבודה?! את הרי מתה לעזוב
אותו" הוא ליטף את זרועה, והיא שתקה. "אמא שלך תשמח. וחוץ מזה,
תוכלי לסיים את התזה שלך סוף סוף. יהיה לך שקט." הוא המשיך
ללטף אותה, והיא נשענה לאחור מרגישה איך האושר מדגדג אותה
בכפות הרגליים, עולה למעלה, מניע את הרגליים, עובר אל הבטן משם
מתגלגל לו הצחוק ואז לידיים שעוטפות אותו בחיבוק. ולשפתיים
שנוגעות בשפתיו. לעיניים הפעורות שלא מחמיצות שבריר מהרגע
המאושר הזה. והמילים ששבו והתנגנו לה בראש: אנחנו עוברים לגור
ביחד. אנחנו עוברים לגור ביחד. אנחנו עוברים לגור ביחד.
 
הימים הבאים היו כמו מערבולת מסחררת. אחרי ששקעה בזרועותיו
יריב, פעם בחמש דקות נשלחה מדקרת אושר לפיה והיא שאלה אותו אם
זה בטוח, ואם הוא בטוח שהיא כבר יכולה להודיע על התפטרות. יריב
מתוך שינה מלמל, כן. כן. סופי. לכי לישון. הוסיף חיבוק. ונשיקה
לכתפה החשופה. היא התכרבלה בתוכו. אבל לא הצליחה לישון. היתה
חייבת לחשוב על כל מה שצריך לעשות ולארגן. היא קמה מהמיטה,
נפרדת מחיבוקו העוטף של יריב, והכינה רשימה מסודרת ומדויקת של
כל הדברים אותם עליה לבצע. עד שסיימה השמש במזרח עלתה והאירה
את העולם לתוך בוקר חדש.
בעט אדומה, היא מחקה מטלה אחרי מטלה. מחר היא תגיע לארוחת ערב
בבית הוריה. אבל היום. היום המשימה הקשה מכל. לדבר עם מנחם.
יריב כבר טס, והיא התלבטה איך ומתי היא תספר למנחם. אתמול יריב
התקשר ושאל מה עם ההודעה. מבקש שתמהר להודיע על התפטרות. היא
הבטיחה לו שהיום היא תעשה את זה. כל כך הרבה פעמים היא חלמה על
הרגע שבו היא מודיעה לו שהיא עוזבת. היא שיוותה לעצמה בראשה את
הטון המדויק צער קל מהול באופטימיות זהירה.
יד נשלחה אל רכתה, שם אותת לה הראש כי הוא קיים, וכדור צהבהב
נשלח אחר כבוד עם מעט מים מינרלים אל קיבתה.
להודיע למנחם. איך היא עושה את זה?
"מנחם?" הדלת נפתחה וראשו הקרח של מנהל האזור נכנס ואחריו גם
כרסו המטופחת בקפידה. הוא מקפיד להאכיל אותה היטב, הוא נותן לה
לישון טוב בלילה, ומשקה אותה באלכוהול בעת הצורך. עידית יודעת,
כי גם את יתר חלקי גופו הוא אינו מזניח, והצליחה להתחמק מאי
אלו  ליטופים ונשיקות שהיו מנת חלקן של מנהלות בסניפים אחרים.

"מה שלומך?" הוא שאל, והיא מיהרה להציע לו קפה. הצעה שקיבל
בשמחה. הוא התרווח על הכסא שהיה קטן למידותיו, רגליו נמתחו
קדימה וידיו לאחור וחולצתו יצאה ממכנסיו, מציגה את הכרס
המפורסמת לראווה. "אז מה נשמע?" שאל שוב, נותן את האות לפתיחתו
של הדיון הרשמי.
"תזמון מושלם" אמרה לו. שוב הרגישה את המאמץ שהיא צריכה להשקיע
לשמור על חזות בוטחת, על חיוך רחב. בוררת בקפידה את המילים,
בהן תשתמש.
"אני בדיוק מגיע מישיבת הנהלה" הוא אמר לה. "את יודעת
שהקודקודים למעלה מאוד מרוצים ממך" היא חייכה אליו חיוך חיוור.

"אני שמחה לשמוע" היא אמרה. משחקת בדף שלפניה. הוא עומד לומר
משהו חשוב. להציע לה משהו. היא זיהתה את הליטוף האיטי של
הקרקפת החשופה. היא חייבת להגיד לו. והמילים נבלעו ע"י כוח
איתן. אינן מוכנות לפלס דרכן החוצה.
"הכנתי לך את זה" היא שלפה את המכתב שכתבה מבעוד מועד. עכשיו
שמחה שכבר כתבה אותו. שלא חיכתה לשיחה. תמיד טוב להיות מוכנה
מראש, עברה המחשבה בראשה. הוא הביט בדף והיא הביטה בו מביט
בדף. עיניו עברו על פני השורות הקצרות והממוקדות. זמן רב היו
עיניו ממוקדות באותם שלושה משפטים קצרים. הרבה יותר זמן משנדרש
לו לקרא אותם. כפי הנראה להבין לקח לו מעט יותר זמן.
ולהגיב...
"חשבתי שרצית את ראשון" אמר. היא הנהנה. "אפשר לקרוע את הדף
הזה, ולשכוח ממנו"
"יריב קיבל עבודה במינכן" היא אמרה.
"יריב" מנחם הביע את שמו בתערובת של התפעלות וקנאה. לוגם מן
הכוס השקופה המונחת לפניו "ואת לא חוששת?"
"ממה?"
מנחם משך בכתפיו. מעקם את שפתיו בזוויות. "זאת החלטה מאוד
גורלית. מתי הגעת אליה?"
עידית נאלצה להודות שביום שני. מנחם המשיך לשאול האם היא לא
חושבת שכדאי לה לחשוב עוד קצת, לפני שהיא מגיעה להחלטות
מרחיקות לכת. עידית נדה בראשה לשלילה.
"טוב" אמר מנחם, מבקש אותה להתלוות אליו לסיור בסניף. מעיר
בקצרה על השיפוץ המתוכנן בקרוב. רגע לפני שיצא, הניח מנחם יד
על כתפה, מבקש את עיניה אליו. "אני מציע," הוא אמר, "שתיקחי לך
את הזמן לחשוב. קחי חופשה. אל תשימי את כל יהבך על קרן הצבי"
עידית משכה בכתפיה. היא כבר החליטה. היא לא מתכוונת לשנות את
דעתה.

עידית הביטה בשעון כאילו אם תביט בו הזמן יעבור מהר יותר, אבל
הוא לא זז בכלל. נראה כאילו שהיא לנצח תישאר כאן במשרד הקטן
והמעופש הזה. כבר שמונה בערב. העיניים נעצמו והראש כואב ויש לה
כמה דברים שהיא חייבת לסיים את הטיפול בהם לפני שהיא תפנה את
המשרד. היא העתיקה את שמות העובדים מתוך סידור העבודה. ביום
שישי, מחר, יש לה חופש, והיא תיסע למרכז העיר ותנסה לחשוב על
מתנות עבורם. היא התלבטה אם לקנות מתנה אחידה לכולם או לקנות
לכל אחד מתנה אישית. ובשבת, היא תרשום לכל אחד מהם הקדשה.
יריב על הקו מגרמניה קטע את רצף מחשבותיה. היא מיהרה לספר לו
על השיחה עם מנחם.
"סוף סוף" הוא שמח, והיא המשיכה וסיפרה שהוא הציע לה לעבור
לנהל את סניף הרשת בראשון לציון, הסניף השלישי בגודלו ברשת.
"נו, ברור. הוא לא ירצה לוותר עלייך" אמר לה יריב "אני מקווה
שאת לא מתכוונת להיכנע לשטיפת המוח שלו" כמו תמיד, הצליח יריב
לראות כמה צעדים קדימה. "את חייבת להיות חזקה, עידית", הוא עבר
לדבר אליה כמו אל ילדה שאינה מבינה את דרכו של העולם והוא
מסביר לה בפעם הראשונה מדוע שוקעת השמש במערב ועולה בכל בוקר
במזרח. "הם יעשו הכל כדי שתישארי איתם. את טובה להם. הם יכולים
לנצל אותך כמה שהם רוצים. מי עוד תסכים להשקיע כמוך מצאת החמה
עד צאת הנשמה תמורת הגרושים שהם משלמים"
עידית ניסתה למצוא מילים, פתאום התעורר בה רצון להגן על
מעסיקיה. להציע שאולי הם רוצים אותה כי היא טובה. כי היא
היחידה שמצליחה למכור גרילים גם בחורף. אך יריב חזר ובקולו
הבוטח אמר "למה שהם יוותרו עלייך?"
אחר כך הם עברו לדבר על יריב ועל גרמניה, ועל הדירה שהוא מקבל
עבור שניהם. לא מאוד גדולה, אבל מסודרת. "כמו שהגרמנים יודעים"
ציין. עידית השעינה את ראשה על מסעד הכסא, מביטה אל הכסא הריק,
זה שבבוקר הכיל את מלוא יישותו של מנחם.
"איפה את עכשיו בכלל?" קטע יריב את מחשבותיה. ובלי לרצות היא
פלטה "בעבודה".
היא שמעה את נחרת הכעס של יריב גואה ומתעצמת, ולא רצתה לשמוע
את המשך דבריו. "תפסיקי להיות פריירית" הוא אמר לה מקצהו השני
של העולם, והיא אמרה שרק רצתה לסיים כמה עניינים, והיא תכף
הולכת. "תעשי מה שאת רוצה." הוא אמר, מיואש ממנה ומן הניסיונות
ללמד אותה לעמוד על שלה.

עידית ניתקה את השיחה. הראש. הראש. הראש. בקבוק המים המינרלים
שלה נגמר, והיא הלכה אל המטבחון הקטן של העובדים, שם היא שמרה
בקירור אוסף של בקבוקים שקופים.
"שמעתם שהיא עוזבת?" קול של אישה בעלת מבטא רוסי עצר אותה
בכניסה.
"מי?"
"המכשפה"
"לא יכול להיות"
"נשבעת"
"מי סיפר לך?"
"שמעתי את מנחם אומר לה שהוא מקווה שהיא תישאר"
"אני מקווה שלא"
"איזו ברכה. הבאת לנו ברכה" קולות של צחוק נשמעו מעבר לדלת
הסגורה, ועידית משכה את הידית כלפי מטה, מפריעה לחגיגה. גלינה,
חנן ועוד שני עובדים ישבו במטבחון הקטן.
"נגמרה העבודה או שסתם מצאתם סיבה לחגיגה?" שאלה עידית, קולה
אינו נעדר הציניות המוכרת. החיוכים נמוגו מפניהם, כשהם חלפו על
פניה בפנים מכורכמות, בדרכם חזרה לעמדות. ורק חנן, החדש, היחיד
שאת קולו לא שמעה, נעצר לידה, מעביר את משקל גופו מרגל לרגל.
השניים נותרו לבדם בתוך החדר הקטן והצפוף, ועידית חש  את
האוויר נמנע מראותיה. היא התאמצה למצוא את המבט הראוי, זה שלא
יסגיר את הסערה שהוציאה אותה משיווי משקל. בכל מקרה, הוא השפיל
עיניו לנוכח מבטה הישיר.
"אמ... אני מצטער" חזר והרים אליה עיני תכלת מיוסרות ומצח
מכווץ בשאלה.
"ברור. כשמרכלים על המנהלת כדאי להביט טוב טוב לצדדים" אמרה
עידית, בלי שמץ של קבלת ההתנצלות. "וחנן" המשיכה, באותו קול
מקפיא שגרם לחנן להצטער על כך שהתעכב. "אתה חוזר בתשובה?" הוא
נענע בראשו לשלילה. "מילא הזקן שהתחלת לגדל, אבל לא ידעתי שאתה
גם מביא ברכות" ובלי לחכות לתשובתו עקפה אותו עידית בדרכה אל
המקרר מוציאה בקבוק של מים מינרלים בשלוות מעושה. חנן צעד צעד
אחד קדימה, מהסס, דלת המקרר נסגרה. עידית זיהתה את צלליתו של
חנן יוצאת מבעד דלת הברזל האדומה, בעודה לוקחת לגימה ארוכה מן
הבקבוק.

עידית לא שמה שעון מעורר. היא לא תלך לעיר ולא תחשוב על מתנות.
לאף אחד. מכשפה?! או. קיי. היא תתמודד עם זה. היא ילדה גדולה.
רוצים שהיא תלך, היא תלך. אבל היא לא תקנה להם שום דבר. שישכחו
מזה. העלבון שטף אותה. היא שעושה כל כדי לדאוג לרווחה של
עובדיה, שרבה עם ההנהלה כדי שיהיה להם מטבחון מאובזר. שהיא
נלחמת על כל יום חופש שהם מבקשים. נכון. היא תובענית. ברור.
היא צריכה להוכיח שהם ראויים לצ'ופרים האלה. והרי כשהסניף שלה
מצליח לעמוד ביעדים, העובדים זוכים בבונוסים. גם היא, זה נכון.
אבל גם הם.
ובכל זאת היא התעוררה מוקדם. אמא שלה. היא שוב הצליחה להוציא
אותה מכליה. היא רצתה להפתיע אותה ואת אבא בארוחת הערב ולספר
להם על הנסיעה, אבל על הבוקר היא התקשרה. נזכרת שיריב אינו
אוהב חצילים, היא רצתה לוודא שאכן כך. עידית עדיין ישנה ומלמלה
שיריב באמת שונא חצילים, אבל זה לא משנה כי הוא לא יגיע הערב.

"מה ז'תומרת?" שינתה אמה את קולה.
"הוא לא בא"
"למה?"
"הוא לא יכול"
"מה קרה, רבתם?"
"לא, לא רבנו" עכשיו עידית כבר התעוררה, וברוריה, אמה של
עידית, המשיכה לחקור. כל כך הרבה פעמים אמרה לבת שלה שהיא
צריכה לשמור עליו. בחור כמו יריב, לא פוגשים כל יום. בחור
משכיל, מהנדס בכיר בחברת היי-טק בינלאומית. מרוויח טוב, ונראה
פגז. "אוצר" חזרה ואמרה לעידית "את צריכה לשמור עליו טוב -
טוב"
"אז מה קרה? למה הוא לא בא?"
"אני אספר לך בערב"
"אתם נפרדתם. אני יודעת. ככה זה קרה גם עם רועי. גם אז לא
סיפרת. באמת עידית, אני לא מבינה אותך. תמיד את כל כך עקשנית.
למה לא תוותרי לפעמים" אמרה ברוריה בייאוש ועידית שכל ההפתעה
התקלקלה לה, התריסה "לא נפרדנו. אנחנו עוברים לגור ביחד"
השתיקה מעבר לקו היתה ארוכה יותר מהמקובל במשפחה ולרגע עידית
חששה כי נשמתה פרחה לה. קריאת השמחה, העמידה את הדברים על
דיוקם, וקולה הנוזף של ברוריה היה תקיף ויחד עם זאת נוטף דבש.
והשאלה שחזרה על עצמה, איך עידית עשתה לה את זה והסתירה ממנה
פרט כל כך חשוב. עידית כבר סיפרה לה הכל, על ארוחת הערב, על
ההצעה ועל הסכמתה. ואמה שביעות רצון מן המהלך. והרי ברור,
שאחרי ההצעה הזו ההצעה הבאה תבוא בשילוב עם טבעת.

הוריה של עידית, התגוררו בשכונת מגורים צנועה לא הרחק מן הכביש
המקיף את העיר. המשפחה עברה לבית כשעידית היתה בת 4, והכביש
עוד לא היה בתכנון. אייל, אחיה, נולד בבית הזה, חודש אחרי
שעברו אליו. כל זיכרונות ילדותה נעוצים עמוק בעמודי הבטון וכרי
הדשא המצומקים, החולפים על פניה. היא היתה טרודה מכדי לשקוע
בזיכרונות ילדות. ובכל מקרה, נוסטלגיה, אינה מהתכונות החביבות
עליה.
היא חנתה בצד הכביש, מהנהנת שלום מהיר לשכן ותיק, ומתקדמת לעבר
בית הוריה. קולטת את הפיז'ו הישנה של אייל, בצד השני, ותחושת
מועקה תפסה עמדה באזור שבין פיה לליבה. 'טוב שיריב לא איתי'
עלתה המחשבה לרגע, ואז הבינה שאמה הזמינה את אייל, דווקא בגלל
שיריב איננו. כשהשניים נפגשים, מלחמת העולם השלישית מתרגשת
לקראתם,ורק עידית וברוריה, שחוצצות בין השניים בגופן, מונעות
את התרחשותה. או בפשטות, לא מזמינות את שניהם יחד.
אייל. הרהרה עידית. גאון מפגר. זה נשמע אולי סותר, אבל אצל
אייל, אין סתירות. אצלו - הכל מסתדר טוב ביחד. הילד שנולד עם
מנת יתר של שכל, שהוא מבזבז ברהבתנות של אידיוט. וההורים שלה.
מסכנים. כמו סם, בהחלה שאפו ממנו ההורים בהנאה גדולה, נהנים
מפנטזיות של גדולה והצלחה. על נובל גדול או ביל גייטס קטן.
וכמו סמים ככל שמסניפים מהם יותר הם נהיים קשים יותר.
והפנטזיות המענגות הפכו לסיוטים. בגיל 16, הוא עזב את כיתת
המחוננים הוא רצה לעזוב את בית הספר אבל נשאר כי המורה לדרמה
שבה את דמיונו. הוא רצה ללכת לקב"ן - להשתמט - ועידית ואביה
שני קצינים בצה"ל הזדעקו עד לב השמיים. הוא הסכים להתגייס
ולהיות חובש. קרבי. הם רצו שהוא יהיה עורך דין או רופא או איש
מחשבים, אבל הפעם הוא לא ויתר ונרשם ללימודי קולנוע. ואז הוא
הצטרף ל"בצלם" והלך לצלם סרט על חיי הפלשתינאים.    
אמא קפצה עליה בחיבוקים "איזה יופי, בשורות טובות." עידית מחתה
את סימני הנשיקות מלחייה התיישבה בסלון ליד אייל, ולקחה לעצמה
את מגזין הנשים החודשי, מעלעלת בדפיו הצבעוניים.
"שלום אחותי" אמר אחיה בקושי מזיז את ראשו מעל דפי עיתון סוף
השבוע שקרא. "שמעתי שמגיע לך מזל טוב."
"נכון" עידית הנהנה, מרוצה. סוף סוף היא התעלתה מעליו. מסמנת
לעצמה מטרה אחר מטרה ומגיעה אליה.
"השלמת סופית את תהליך ההתנוונות של המוח שלך" הוא המשיך,
דבריו שורפים כמו חומצה בקרביה.
"אולי תלמד לפרגן קצת?"
"זה בדיוק מה שאני עושה." הוא הרים את ראשו מן העיתון, והביט
לעברה בעיניים כחולות וחצופות. "אה, את חושבת שלהגיד לך שזה
מצוין שהפכת להיות הבובה של האידיוט הזה זה פרגון. סליחה, אני
לא מאלה" הוא שב ושקע בעיתון, ונקטע על ידי אמא, שבדיוק נכנסה
לסלון.
"אולי תעזוב אותה, היא הולכת להתחתן עם בחור נפלא" נזפה בו, אך
נקטעה.
"שאני אעזוב אותה? אולי את תעזבי אותה" השיב אייל מלחמה. "את
זו משגעת אותה." דיבורו נשאר שקט ככל שקולה של ברוריה רעם,
ועידית שבאמצע ומנסה למנוע מן המריבה לגלוש עוד ומטיחה באייל
"די, תפסיק" חלוש.
"אני משגעת אותה?" שאלה ברוריה, העלבון עמוק בגרון, ומבטה עובר
אל עידית, מחפשת תמיכה, מבקשת התערבות מאסיבית יותר. "אני הכי
מעודדת אותה. נכון, עידית?" אייל צחק.  
"כן, מעודדת אותה. להיות כמוך"
"ומה רע בלהיות כמוני?" הקשתה ברוריה, נוגעת ברכותיה כמסלקת
כאב בלתי נראה. מבטה בוהה באוויר ובבעלה עטוף מגבת שזה עתה יצא
מן המקלחת. משיב מבט אל האישה הקמוטה הממלמלת "מה רע בלהיות
כמוני?"
שלוש שעות אחר כך עזבה עידית את הבית, מייד אחרי הקינוח. בניהם
עברה סאגה שלמה של קלישאות. אביה הדריך אותה כיצד לעזוב את
העבודה הכי טוב שאפשר, ולא לשרוף גשרים, היא הרי אף פעם לא
יודעת מה מחכה לה מעבר לפינה. אמה הסבירה לה איך להיות רעיה
למופת, והציעה לה לבוא אליה כדי שתלמד אותה עוד כמה מתכונים
שיגרמו ליריב ללקק את האצבעות, הרי ידוע שהדרך ללב עוברת דרך
הבטן. ואייל שעיווה את פניו בתיעוב כל אימת שאחד מהוריו דיבר,
סיכם ב: "אל תקשיבי להם. תעשי רק מה שאת באמת רוצה".
הראש התפוצץ לה מרוב עצות, והיא נגעה בקודקודה, במגע חטוף,
מרגישה את הראש מתחיל לפעום בקצב מזורז. היא לא זכרה מתי הראש
כאב לה כל כך הרבה זמן כמו עכשיו, חיה מכדור לכדור בלי רגע של
שקט. כמה קל לתת עצות. חשבה. כמה פשוט, תעשי, אל תעשי, תחשבי,
תרגישי. אוף. ואייל הזה, תעשי מה שאת באמת רוצה. כאילו שהיא
בכלל יודעת מה היא רוצה.
מה היא באמת רוצה? היא התעכבה עוד רגע על השאלה הזאת. היא רוצה
קצת שקט. זה מה שהיא רוצה. והיא באמת חושבת שמגיע לה. אמנם, לא
כך חושב המנהל התפעולי של גופה, אבל היא לא שואלת אותו. היא
הכניסה יד לתיק העור מחטטת ומפשפשת. ו... כלום. קופסת הכדורים
נשארה במשרד. "לעזאזל" פלטה עידית קללה.  ואלמלא היתה רגלה
לחוצה לדוושת הגז, היא כנראה היתה מוסיפה רקיעה קלה ברגל.
"לעזאזל", מלמלה לעצמה שוב. הקופסא נותרה במשרד, והיא ידעה
שהיא חייבת למצוא בית מרקחת תורן, לפני שראשה יעלה באש.
לפני שנה, לפני שהכאבים הפכו סדירים כל כך, ותכופים כל כך, כבר
קרה לה שלא זכרה לקנות. היא מצאה אז בית מרקחת, שפתוח גם
בשבתות וחגים. היא רק לא זכרה בדיוק איפה. עכשיו, היא מסתובבת
עם שתי חפיסות, אחת בתיק ואחת במשרד. בשל תכיפות השימוש
בכדורים השבוע, הוציאה את זו מהתיק. איזה יאוש, חשבה בעודה
מסתובבת ברחובות החשוכים, מבקשת את דרכה במבוך הרחובות של
הפרוורים.
שלושה ילדים כבני 12 ישבה על שולי הכביש, ליד תמרור העצור,
והיא פתחה את החלון לשאול איך יוצאים מהשכונה המוזרה שאליה היא
נכנסה.  
שלושת הילדים התרוממו במהירות כשעצרה, ועוד לפני שפתחה את
החלון, החלו לדבר אליה במקהלה רב גונית. הילדים דיברו בבת אחת,
צועקים מתחננים ומבקשים. מתוך בליל הצעקות, הצליחה עידית להבין
כי בקופסה שעל המדרכה, עליה הצביעו בלי הרף, נמצאים שני גורי
חתולים. את אחד האחים, טרפו שני כלבים גדולים, ורק ברגע האחרון
הגיעו הילדים והצילו את יתר הגורים מגורל זהה. עכשיו הם מחפשים
להם בית.
הרזה, המנהיג, העיף לשמן צ'פחה, והלה רץ במהירות אל המדרכה,
מביא את הקופסה אל סף החלון. "תראי כמה הם חמודים" אמר הרזה
ולקח מהשמן את הקופסא מפנה אליה את ראשו הזעיר של היצור. הם
פרטו על מיתרי ליבה לחמול על היצורים האומללים. עידית העיפה
מבט מהיר אל הקופסא ותהתה אם היא תדרוס אותם כרגע, זה ייחשב לה
כהמתת חסד. הוריהם בוודאי יודו על כך, אולי לא בהתחלה, אבל
אחרי שיבינו את הטובה שעשתה להם.. "ההורים שלי לא מסכימים לקחת
אותו" סיכם הרזה את דבריו "והם ימותו"
"איך אני יוצאת מהחור הזה?" שאלה עידית, אך הם סירבו לענות לה,
עד שהיא לא תיקח את אחד מן הגורים, ותבטיח לא לזרוק אותו.
עכשיו היא הצטערה שהיא לא דרסה אותם והמשיכה להסתובב ברחובות.
ירח לבן נגלה ונחבא לסירוגין, והיא התרכזה בנהיגה בתנאים
חמורים. ממשיכה לתעות ברחובות החד סיטריים שהובילו לרחובות חד
סיטריים אחרים. פעמיים נוספות היא חלפה על פני הילדים עד שהיא
נעצרה.
הילדים קפצו אליה שוב, וכשזיהו אותה, סימן הרזה בביטול לעברה.

"בסדר אני אקח אחד"
"ואת מבטיחה לטפל בו" עכשיו היה הרזה קשוח.
"כן"
"ולא לזרוק אותו?"
"אני אמסור אותו זה רק לבית חם"  הרזה הקשיח את מבטו ועידית
האיצה בו "נו"
"את נשבעת בספר התנ"ך?" התערב הילד השמן.
אבל הרזה, שוב נתן לו צ'אפחה, ומסר לעידית את הקופסה המטונפת.
"את פספסת, לקחו את הלבן" עידית הביטה בגור שנותר. ג'ינג'י.
קטן מכף היד שלי, חשבה, ותהתה אם תהיה בכלל מסוגלת לגעת בו. אם
היא תצליח לטפל בו ושני ילדים, השמן נותר בחוץ, צריך לחזור
הביתה, נכנסו לרכב, מבטיחים לקחת אותה בבטחה לבית המרקחת ואחר
כך אל מחוץ לשכונה - לכביש הראשי.  

רק אחרי שסיימה להאכיל את החתול הקטן, לארגן לו פינה נעימה
וללטף אותו. אחרי שהיא שחררה את פקעת השיער המהודקת היטב לראשה
ושיערה נותר עומד ב-90 מעלות. אחרי ששטפה את גופה במים
הרותחים, משפשפת מעליה את תלאות היום שעברה. אחרי שהשתרעה
במיטה מתעטפת בריקנות ביתה המטופח בקפידה. רק אז, שמה לב
עידית, שלמרות שלא לקחה עדיין את הכדור, הראש אינו כואב עוד.
בתחושה של הקלה, חדרה ידה אל סבך שערה הארגמני, מעסה את קרקפתה
ומרגישה את הדם שוב זורם בחופשיות בראשה.

בבוקר, מצאה, עידית גוש בתוך שיערה. לאחר שיללות של חתול חדרו
לכל חלום שרצתה לחלום, נאלצה עידית באמצע הלילה להעלותו
למיטתה, שם, צמוד לגופה, הסכים היצור הקטן לעצום עיניים קטנות
ולהירדם. קול גרגוריו חדר לאוזניה, והיא בקושי הצליחה להתרומם,
בלי שייתפסו ציפורניו בשיער ראשה.
מדהים איך הכל משתנה בין רגע, חשבה עידית, מרתיחה מים בקומקום,
שולחת פיהוק חיוור לעבר הקול שהצטרף לביתה, ואינו מונח באזור
מכשירי החשמל. היא הלכה אליו, ואספה אותו בידיה, אלוהים, כמה
הוא קטן, היא ממש פחדה לגעת בו, מרגישה במגע הלח של מצעיה
הנקיים. בשאט נפש, היא הניחה אותו במקום שייעדה לו, בקופסת
הקרטון, מסרבת להתייחס לקול בכיו. החתול לא שעה לרצונה של
עידית, והלך אחריה כצל. מדדה על רגליו הקטנות.  

היא עשתה כל מה שיכלה, נתנה לו חלב וגבינות והוא לא אהב. היא
טבלה בתוך החלב פירורי לחם. על הרצפה. על כרית. על המיטה שלה
(עם כיסוי מיטה, אחרי שהישנים מיהרו להתכבס). עד 11 בבוקר,
עידית כבר היתה מותשת מהניסיונות לרצות את הגור. הוא היה
תובעני ויללני, והיא היתה חסרת כל ניסיון בטיפול בבעלי חיים,
וכמוה כמעט כל מי שהכירה. מי צריך בעלי חיים? חשבה, ולקחה אותו
אל חיקה, רק שם הוא נרגע, יונק את בגדיה, כאילו יש בכוחם לתת
לו כוח.
ויום שבת היום. איפה היא תמצא חנות לאוכל של בעלי חיים, חשבה,
הייאוש צובר תאוצה בתוך מחשבותיה, וברגע שהיא זזה ומפריעה
לחתול את שנתו, שבות הסירנות לזעוק, והיא חוששת שעוד רגע יבואו
מועד הבית בדרישה לסלק את היצור הגונח.  אף אחד לא היגיע, והיא
נותרה לבדה עם היצור המיילל.
'אולי אתה רוצה קצת החוצה, אתה הרי רגיל להיות בחוץ' היא
הוציאה אותו קצת לחצר.
"יו, איזה מקסים" אמרה השכנה מלמעלה, בדרכה החוצה גוררת אחריה
את בעלה שגרר לפניו את כרסו. עידית הנהנה ושאלה אם היא רוצה
בו. השכנה היססה אך מבט אחד מהנגרר שמאחוריה, ופניה נעו ימינה
ושמאלה. עידית משכה בכתפיה. חבל.
החתול נע בדשא, ועידית מצאה עצמה מתפללת שהוא ילך לאיבוד ובו
בזמן סוקרת את האזור מפני חיות טרף האורבות ליצור המסכן. חתול
שחור וגדול הביט בעניין בהתרחשות החדשה בתוך הטריטוריה שניכס
לעצמו, ועידית התקרבה את החתול, מוכנה לגונן עליו בכל רגע
נתון. החתול קיפץ עוד שתי דקות עד שנעצר באמצע החצר והתחיל
ליילל. עידית מיהרה אליו, והצמידה אותו אליה, חשה בפרפורי ליבו
הקטן עד שנרגע תחת שטף ליטופיה.

עידית הביטה בהיסוס בכניסה לסניף הרשת אותו היא ניהלה. היא
לבשה את בגדיה ה"אזרחיים", ובאה על תקן של "לקוחה". הרי יש לה
מחלקה שלמה של ציוד לחיות, איך לא חשבה על כך קודם. היא נכנסה
בביטחון רב, מרגישה איך העובדים קופצים באחת מנוח לדום, וחייכה
בהנאה.
"הכל בסדר?" שאל ערן, הסגן שלה מופתע לראות אותה. אמנם, היא
נהגה לבקר לעיתים שלא בזמן התורנות שלה, אבל השמועות אומרות
שהיא עוזבת, אז מה היא עושה כאן?
"הכל מצוין, ואיך כאן?" שאלה, מסתכלת על הקופות שלמרות ששבת
היום, היו ריקות.
"יום יפה, כולם מעדיפים לצאת לטבע" אמר ערן, את אחד ממשפטי
המפתח שלה לימים החלשים. היא הנהנה. והמשיכה להתקדם בצעד בוטח
אל סוף הסניף. שם, במחלקת החצר והקמפינג, שורה שלמה של ציוד
לבעלי חיים. העמדה הזאת, שמעולם לא עניינה אותה יותר מידי. היא
הכירה את כל המק"טים, והמספרים אבל מעולם לא ניסתה להבין מעבר
לנדרש את פירושה.  
עידית תרה בעיניה את נציג המכירות האמון על הסדר במחלקה. מרחוק
ראתה אותו מפלרטט עם לנה, אחת העובדות הצעירות בסניף. שפתיו
התרחבו לכדי חיוך נעים ועיניו נצצו, עד שהבחין בה וקרב אליה
בהבעה מחויכת, שנמסה עד הגיעו אליה. עידית התעלמה מן הפלרטוטים
בזמן העבודה, היא תמצא זמן להעיר על כך.
"שלום" הוא אמר לה, מחכה לאיזו הערה צינית שתצליח להשבית אותו
עד סוף היום. אבל היא היתה סתם אדישה אליו, והשיבה לו שלום
קריר, כזה שאומר: 'טוב שנזכרת, איפה היית עד עכשיו?' אבל היא
לא אמרה, וחנן שמח שהיא לא אמרה. כי אם היא היתה אומרת, הוא
היה מתפרץ.
היא תופפה בידה על שקי האוכל, ולבסוף הוציאה שק ענק שתמונת
חתול ג'ינג'י מפתה על אריזתו. הוא לקח ממנה את השק הענק, והניח
אותו על הרצפה לידם.
"זה בשבילך?" הוא ניסה להיות אדיב.
"לא. זה בשביל החתול שלי" היא ממש לא התאמצה להשיב לו באדיבות.
חנן מצא את עצמו צמוד למנהלת, המרחק העצום שיצרה באטימותה לו
הותיר לו כמעט אוויר לנשום. "את צריכה עזרה, או שאני יכול
ללכת?" אזר לבסוף את האומץ לשאול, חרד מתשובתה.
עידית משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות, ומייד אחר כך עצרה אותו
בשאלה האם האוכל שבחרה איכותי. היא עושה לו מבחן. הרי ברור אף
תשובה יענה לא תהיה טובה דיה. אם יגיד שטוב, הוא משקר ופוגע
בחתול. אם יגיד שלא טוב - הרי שהוא פוגע במערכת. הוא היסס מעט,
אך לפני שאמר את האמת, שיש טובים ממנו, הנהנה עידית בראשה.
פוטרת אותו מן התשובה.
היא  עברה אל שורת הצעצועים המוזרים שנתלו על הקולבים. "הם
באמת משחקים בהם?" שאלה בלי משים, וחנן הנהן, ממליץ על שני
משחקים שהחתולים אוהבים ובנוסף הם גם עמידים יותר.  
"הוא גדול?"  
"משהו כזה" עידית פרשה את ידה השמאלית קדימה ובימנית סימנה 3/4
ממנה.
"אה.. הוא גור" אמר חנן והביט בשק המונח לידם. "זה בכלל לא
מתאים לו"  עידית הביטה בו בשאלה, ומרגע זה עבר חנן להוביל את
העיניים. עידית הלכה אחריו כמו עיוורת משורה לשורה, מקשיבה
בשקיקה להסבריו על גורים וחתולים ומה הם צריכים. היא שאלה
שאלות, שוכחת שהוא עובד והיא מנהלת. נסחפת אל תוך הידע העצום
שהפגין בגידול חיות. ידע שלא נרכש שמסגרת עבודתו ברשת.
"הי, אולי אתה רוצה אותו?" שאלה פתאום, אך חנן נד לשלילה. יש
לו שני כלבי זאב, הוא לא רואה דרך שהחתול ישרוד אצלו אלא בתור
ארוחה קרה ודי מגעילה לזאבים. היא סיפרה לו, איך היגיע הגור
לביתה משמיטה את מרבית הפרטים, ומדגישה את החמלה שבה הביטה
בגור האומלל חסר הבית והמאוים.
חנן עזר לה לבחור חול, ואוכל מתאים, ואפילו כמה צעצועים
חמודים. ואז.. זה נגמר. היה לה כל מה צריך כדי שהחתול יירגע,
ובכל זאת, עידית רצתה להמשיך ולשוחח אותו. לשאול אותו שאלות.
כל כך הרבה ידע, חשבה. אבל היא הודתה לו והלכה אל הקופאית
הראשית, שתעשה לה את החשבון כולל הנחת המנהלת שהיא זכאית לה.
רגע לפני שפנתה ממנו, העז חנן פעם שנייה, ושאל אם היא תרצה
שיביא לה הוא את המשלוח, ותוך כדי ידריך אותו איך עליה לטפל
בחתול. מבטה של עידית אמר את הכל. היא תשמח לסוג כזה של עזרה.


עידית סידרה את הבית במהירות, עוברת בכל החדרים, מוודאת שהכל
מונח במקומו, מורידה את הזבל. עוד שעה הוא מסיים את המשמרת
ויבוא. אסור שימצא סיכה שאינה מונחת במקומה. החתול דידה אחריה
לכל מקום מיילל ללא הרף, ועידית התפללה שהוא יבוא כבר. וירגיע
את היצור.
"איזה מדהים" הוא אמר על היצור המדדה ובוכה. הוא מיהר להניח את
הציוד שהביא לעידית, ולקחת אותו בזרועותיו, מחבק אותו.
"תיזהר, הוא יעשה עליך פיפי" אמרה, אבל חנן צחק בקול.
"שיעשה. איך קוראים לו?" עידית משכה בכתפיה, היא בכלל לא חשבה
על שם. חנן, בלי בעיה, הרים אותו כלפי מעלה, בודק את אברי המין
שלו. "נורא קשה לקבוע בגיל הזה, אבל נראה לי שזו נקבה" הוא
קבע.
היא הביטה איך החתולה נרגעת בזרועותיו תוך שניות, יונקת את
בגדיו ונרדמת. חנן, מצידו הסביר שככה זה חיות, הם יודעים איפה
טוב להם. להם אין משחקים של אגו, כמו לבני אדם. אחר כך הוא
הסביר לה איך לזרז את הצרכים שלו, ואיך לנקות אחר כך - זה מה
שאמא שלהם עושה - התנצל למראה מבטה המאוים. איזה אוכל כדאי לה
לקנות כהשלמה  בחנות החיות, ומהו התמהיל הנכון. הוא גם עבר אצל
ידידה שלו, והביא לה מעט מזון מיוחד לגורים, עידית רשמה את
דבריו, בסעיפים ברורים מדגישה את מה שנדרש.
עידית הביטה בידיו הגדולות והגסות של חנן, נוגעות בעדנה כה
גדולה בחתולה. השקט שלו, שפעל על נורה כמו בקסם, פעל גם עליה.
היא הרגישה את עצמה נמסה בתוך הכורסא מהופנטת אל השלווה הזו
שרק צלצול טלפון הצליח לקטוע אותה. מספר חוץ לארץ על הצג,
ולפתע נחבטה עידית בקיר המציאות. חנן ליטף את החתולה, מתעלם
מלבטיה, ורק כאשר הסתיימו הצלצולים, העז להביט שוב בפניה
הנבוכות, וצלצול הטלפון הסלולרי מילא שוב את הבית.
חנן השיב את נורה לעידית, נפרד ממנה, הוא רוצה לנוח לפני
המסיבה של גלינה. "את תגיעי?" הוא שאל, ליד הדלת.  
"לא" אמרה עידית.
"למה?" התעקש "שמעתי שהחברה שלך מאוד מגובשים. שהמסיבות שלכם
טובות"
עידית משכה בכתפיה, "אני שמחה לשמוע שככה אומרים החברה. אליי
השמועות האלה לא מגיעות" ובדלת עמדו שניהם, זה מול זו. שוב
זרים. היא מנהלת. הוא עובד. היא ותיקה. הוא חדש. הוא מוזמן
והיא לא.

עידית חזרה ליריב, מספרת שהיתה במקלחת. הוא חוזר מחר, אמר לה
בשמחה, והוא כבר מתגעגע אליה. הוא הבטיח להגיע אליה יישר משדה
התעופה, הוא לא יודע מתי ינחת. אבל הוא חייב לראות אותה. הוא
חושב עליה כל כך הרבה. נורה התעוררה וגילתה שהבחור הנעים
והמלטף נעלם, פצתה את פיה ושאגה בתחינה. עידית מיהרה לסיים את
השיחה, לפני שהד קולותיה יגיעו אל חלקו האחר של העולם, שם נמצא
כעת בן זוגה.
"אל תדאגי" אמרה לחתולה. "אני מבטיחה לדאוג לך" ליטפה את גבה
הרך "אני נשבעת בספר התנ"ך"

עידית הגיעה לסניף איתנה כתמיד ורעננה במיוחד. יריב חוזר היום
מגרמניה. היא תראה להם מה זה מנהלת טובה. 'גם כשאת עוזבת, את
תהיי הכי טובה שאפשר. את תגרמי להם לזכור שאת היית המנהלת הכי
טובה שעבדה ברשת' אמר אביה ביום שישי. וזה מה שהיא תעשה.
היא המשיכה כאילו מעולם לא דיווחה על התפטרות. ובתחושת
הרעננות, פתחה במתקפה על המחסן, אותו היא אמורה לסדר מחדש לפי
הנהלים החדשים. עד כה היא דחתה את הפעולה, יודעת שמנהלי
הסניפים האחרים מתמרדים כנגד השינוי. לדעתם, זה טירוף, וכרגע
הם במשא ומתן על שינוי הגזירה. אבל עידית, החליטה לבצע את מה
שנדרש ממנה מפעילה את כל העובדים, כולל שני הסגנים, שהיו
בנמצא.
"עידית," ניגש אליה ערן לקראת הצהריים, אגלי זיעה נוטפים
ממצחו. "אני חושב שדי להיום, הם כבר עייפים"
"צריך לסיים פה, אי אפשר להשאיר הכל בבלאגן" ענתה לו, "אם אתם
מחליטים לחגוג עד אור הבוקר, קחו בחשבון שלמחרת צריך לתפקד
בעבודה" היא הסכימה לאפשר להם הפסקת צהריים. מביטה בשעונה
מבקשת להקפיד שחצי שעה, תהיה חצי שעה.

ערן נשך את קצה שפתו. מישהו גילה לעריצה על המסיבה. והשאלה מי
הבוגד עברה מפה לאוזן.
"אתה דיברת איתה על המסיבה?" שאל בני את חנן, העובד החדש,
כשהלה הגיע רענן למשמרת ערב. חנן לא ענה מסגיר את עצמו בלי
מילים. "אתה מטורף. איך עשית דבר כזה? לא מספיק הפאשלה של יום
חמישי, עכשיו זה? מהבוקר היא צועקת כמו איזה כלבה מיוחמת.
בחיים לא ראיתי אותה ככה"
זה היה נכון. מקומו ליד הכניסה, שמע אותה צועקת פקודות לכל
עבר. "לא ככה, אתה שומע? ישר. יופי. לא. לא. לא" היא צעקה,
מליטה את פניה בייאוש. "נו תעזור לו לאסוף את הוילונות", צעקה
אל חנן שהביט בלי לזוז. חנן לא הזכיר ולו ברמז את פגישתם הבלתי
רשמית. ולמרות שרצה לשאול מה שלום נורה, אחרי שסיים להשיב את
הוילונות לקרטון ממנו נפלו, החליף את בני על המלגזה, נכון לקבל
את שלל העלבונות שיפיקו שפתי המנהלת.
עידית הבינה את הטעות שעשתה, רגע אחרי שחנן יצא מביתה. היא
חצתה את הקווים והכניסה עובד לביתה. איך היא יכולה לבקש ממנו
עכשיו לסור לפקודתה? איך היא יכולה לצעוק עליו ולדרוש ממנו,
אחרי כל העזרה שהגיש לה?
היא המשיכה לנבוח פקודות עוד שעה תמימה, ואז שיחררה אותם חזרה
למחלקות. "נמשיך מחר", היא אמרה לערן, מאשרת לשחרר את עובדי
משמרת הבוקר לביתם. לעזאזל, גם לה יש בית. ויש לה חתול בתוכו.
והיא צריכה להיות איתו עכשיו.

ויריב חוזר היום. כמה מוזר היה לה להגיד את המשפט ולא להרגיש
כלום. לא שמחה ולא עצב. לא געגועים ולא...
לא שמחה כמו שחשה לקראת נורה.
כמה טוב לחזור הביתה ולגלות שלב קטן פועם בו, מחכה לשובך, חשבה
עידית, כאשר נורה דידתה לעברה יללות של כעס ושמחה מעורבות זו
בזו - כעס, על הנטישה ושמחה על הפגישה. עידית הצמידה אותה אל
ליבה, מקשיבה ללב הקטן פועם בהתרגשות. נורה הצטנפה בתוכה,
מסרבת לרדת ממנה, ומטפסת על בגדיה כל אימת שניסתה עידית להתעסק
במשהו שאינו קשור אליה.
יריב חוזר היום. אמרה שוב את המשפט, מקווה שאם תשוב עליו,
ותדמיין אותו בראשה, יזחלו הגעגועים אל מקומם הראוי בתוך ליבה.
אם תחזור על המשפט, תבוא ההתרגשות. הד ההתרגשות שנשמע אתמול
בקולו, ליווה אותה בעשייתה בבית. היא הכינה אורז עם בצל מטוגן
וצימוקים ושקדים, כמו שהוא אוהב, וקציצות בקר. ונורה מציצה
מכתפיה, עליה מצאה מנוחה. נאחזת בציפורניה, באישה הזאת שלא
אמורה לעזוב אותה עוד.
עוד מעט קט יריב חוזר. הוא ינחת בדלת הכניסה לביתה ויחבק
אותה. ואולי אז תתעורר. היא צפתה בטלוויזיה, מנומנמת מעט,
כשהוא הגיע. זר של חמניות בידיו. הוא חיבק אותה, והיא נצמדה
אליו חזרה.
"כל כך התגעגעתי" הוא אמר והיא ניסתה לחוש כמוהו. קוראת
לגעגועים.
"גם אני" נורה חלקה על דעתה ביללה נוקבת. זה לא היה האיש המלטף
אבל היא בדקה אם גם האיש הזה מלטף.
"חתול?" קרא יריב באי אמון, ונורה קרבה אליו, מטפסת על שולי
מכנסיו המחויטים. "תעיפי ת'דבר הזה ממני", צעק, ועידית מיהרה
לקחת את נורה, מביטה בסימני הציפורניים על המכנסיים של יריב.
מכנסיים ששוות מאות שקלים. "את השתגעת? מה עושה אצלך חתול?"
קולו של יריב רעם.
"מצאתי אותה, תיכנס" עידית נעה עם החתולה אל פנים הבית, מסרבת
להניח אותה מידיה. יריב נותר ליד הכניסה.
"אני לא נכנס עם הדבר הזה בפנים" אמר לה.
"נו, באמת, היא קטנטונת"
"כן, היא כבר הרסה לי זוג אחד של מכנסיים"
"נו, תעזוב, היא תיכף תלך לישון, בוא. הכנתי לך מה שאתה
אוהב."
"את חייבת להעיף אותה" אמר לה יריב.
"לא"
"מה... מה עובר עלייך? את שונאת חיות"
"את נורה אני אוהבת" היא קרבה אליו, מראה לו את פניה המתוקות
כמו שעשו הילדים אך יומיים קודם.
יריב הניע את ראשו מצד לצד, חסר אונים, ומבטה של עידית עקב אחר
מבטו. עוקבת ממקומו בכניסה אחר הבית שלה, כפי שהתגלה לעיניו.
החמניות. היא הביטה בתמונה. ישר. לפניה, במעבר שבין הסלון
לשירותים. תמיד היא חולפת שם. לא מתעכבת. לא שמה לב. טכסים.
הכל טכסים... היא הביטה בזר האהוב שלה.
"מה יקרה כשתטוסי?" ידו של יריב נעה על עורפה ופיו לחש לאוזנה,
נושף עליה מעדנות. "את לא יכולה להיקשר אליה, היא לא תוכל לבוא
איתנו, אין שם מקום לבעלי חיים" דבריו היו רכים, ותנועת ידו על
עורפה נעימה ובכל זאת שמעה עידית את עצמה אומרת  שהיא לא טסה.

"סליחה" תקלה בשידור. חשב יריב. אבל ראשה של עידית נד מצד לצד.
ידו עזבה את עורפה.
"אני לא טסה איתך" קולה רם ובוטח, והיא הסתובבה אליו, מיישירה
אליו מבט. "אני לא טסה איתך. יש לי פה משפחה ועבודה. אני לא
יכולה לעזוב הכל. אני לא רוצה" היא אמרה.
"ומה איתנו?" שאל יריב, "את חושבת שאנחנו נצליח לשמור על מה
שיש בינינו, ככה מרחוק?"
עידית שוב נדה לשלילה. "אין אנחנו" אמרה. מה שלא התחיל, חשבה
לא יכול להיגמר.
"זה בגלל החתול?" שאל יריב. "אנחנו נמצא דרך, אל תדאגי"
"זה לא בגלל החתול. זה בגללי. ובגללך. ובגלל..." והדמעות שעמדו
בזויות של העיניים, פרצו. זה בגלל שהיא לא בובה. לא של יריב.
ולא של המנהלים. ולא של אמא שלה.
יריב קרב אליה, נושק לדמעותיה. "אני אוהב אותך" הוא אמר לה.
"את מתרגשת היום. אני אתקשר מחר ונדבר." הוא אסף את המזוודה
המוטלת על רצפה, מלטף לחי לחה ונושק לה. יוצא מהדלת.
מחר. מחר היא תצטרך למצוא מי היא באמת. אבל זה יקרה מחר.
בינתיים, היא התכרבלה מול הטלוויזיה, עם פופקורן עתיר קלוריות
וחתולה ג'ינג'ית יפה.

נכתב לסדנה הפ"ב: מספרים