"רועי", הקול רם וברור נישא וריחף על פני הכיתה כולה.
הסטודנטים הרימו את ראשיהם, מבררים אצל חבריהם למי מיועד,
ויותר מכך מיהו הקול. רועי, הגבר היחיד בחוג ללימודי נשים
ומגדר, ארז את המחשב הנייד בתיק המזוודה השחור עם אחריות לכל
החיים. היו עוד כמה בחורים בקורס, אבל הוא נהג לחשוב על עצמו
בתור ה"גבר" היחיד. גם הבנות הסכימו איתו. מבט אחד בשרירי
הזרועות שלו הבהיר את הכל. חגית ואיריס, שתי בחורות מצודדות,
שהכיר, עמדו לצדו מחכות שיסיים.
מאז הניסיון המוצלח של המרצים בתמיכת בעלי בריתם, חברי אגודת
הסטודנטים, להפוך את הקמפוס לדיקטטורה הפכו ההפסקות יקרות ערך
ביותר. לפי החוקים החדשים: חיסורים - יובילו לפסילת קורס.
איחורים - להורדה בציון. הבטן של חגית כבר עשתה סלטות באוויר
ואיריס רצתה את הסיגריה. ורועי משך את הזמן כמו שרק בן אדם
שיודע שיסלחו על הכל, יודע למשוך זמן. "בחור אחד נכנס לחנות
פרחים, אומר למוכר זה הזר האחרון שאני קונה אצלך", הוא נעמד
במרכז החדר וקולו מושך תשומת לב אליו. "המוכר נלחץ. מה קורה,
אחי. משהו לא בסדר?"
בהחלטה אמיצה, במקום לתופף על השולחן, ניגשה חגית המורעבת
לגלגל את כבל החשמל ובחוסר סבלנות הגישה אותו לבעליו החוקי
"אתה אחלה. אני פשוט מתחתן מחר". הוא אסף את הכבל בטנו עולה
ויורדת עם נחרות הצחוק שהשמיע והניחו בתיק. חגית ואיריס פלטו
צחוק מזרז. מעירות לו שהגיע הזמן לזוז. הוא הזכיר להן שיש להם
שעה הפעם, כי קיצרו להם את השיעור, וחייך את החיוך השובה
והמקסים שלו שהזכיר להן כמה מזל יש להן שהוא בחר להעביר איתן
את זמנו. איריס העלתה את השאלה הקבועה, היכן יאכלו את ארוחת
הצהריים שלהם והויכוח שפרץ, האם האוכל הצמחוני הטעים נמצא
בקפיטריה העליונה או התחתונה, היה מוכר ידוע וצפוי כמו בכל יום
שלישי מאז תחילת הסמסטר.
הקול החד - החותך שבקע את הכיתה היה בלתי צפוי לחלוטין, לעומת
זאת. הוא היה מחובר לבחורה צנומה, אסופה בתוך מעיל צר וארוך
ופניה אל הבחור המתולתל. הוא הנהן, מודה באשמה והיא המשיכה,
באותו טון, חד, חותך, יודע כל. "איך אתה מעז? מי אתה בכלל? אתה
בכלל מכיר אותי? אתה בכלל יודע מי אני?" רועי קפץ לעברה, נתקל
בכסא אך מיהר וקרב אל שפתיה הרוטטות, לפני שתפלוט עוד מילים לא
רצויות. קרבתו לא השתיקה אותה, והוא עמד מולה נכלם. תיק נשי
מעור חום נתלה על כתפה ורעד כמו ידה, שאחזה דבר מה מגולגל.
רועי הביט בפניה החיוורות של הדוברת, נושך את שפתיו.  
"יושבת הראש של האגודה, לא?!" שאל רועי בהיסוס, מסתיר בוז קל
ושמחה לאיד. הוא זכה ללעג מר של הבחורה מולו. אותה בחורה אשר
על מנת לזכות באהדתו של דיקן הפקולטה, היא עמדה בראשה של הברית
עם המרצים. רוכבת אל הצלחתה על גבם של הסטודנטים. מבטה עבר על
החלל הריק שהותיר רועי בסוף הכיתה. שם חגית ואיריס הציעו
לחבריהם הסטודנטים לצאת ולהותיר את הזוג לבדו. אף אחד לא שש
לצאת מהכיתה ולפספס את רגעי השיא של הדרמה. גם איריס וחגית לא
ויתרו באקט הרואי, על היכרות עם הצד האפל של ידידן לספסל
הלימודים.  "אתן איתו?" היא שאלה עדה לחילוף המבטים של שתי
הבנות שמצאו עצמן בדרכה של הטורנדו. "אז תיזהרו ממנו. הוא מכיש
חזק."
"תקשיבי" רועי ניסה להסות אותה, מחפש את הטון המתאים לסיטואציה
מעין זו. רך? נוקשה? אמפאתי? אדיש? הוא עמד קרוב אליה, שומע את
המאמץ שהשקיעה בכל נשימה. גם הוא התאמץ "אני באמת לא יודע מה
את רוצה ממני, אני אפילו לא מכיר אותך" הוא הושיט את ידו קדימה
כמוכיח את ניקיון כפיו.
היא הדפה אותו במתקפה מחודשת. "אתה רודף בצע, זה מה שקרה"
מנופפת לעומתו בחפץ המגולגל. היא לכדה את מבטו, מרגיש שהוא
מביט בה כמהופנט. רוצה להפנות את מבטו, אך אינו מסוגל. "איך
אתה מעז? איך אתה יכול בכלל להסתכל לי בעיניים אחרי מה
שעשית?!" הוא הפנה את מבטו אל הרצפה הקרה. מרוכז כל כך שנדמה
לו שהיא ממש נעה לנגד עיניו. רגליו כמו היו יצוקות מתכת, סירבו
לזוז. כמו ים הסטודנטים מאחוריו. במקום לצאת ולאפשר לסצנה
להסתיים בפרטיות, רועי הרגיש חיצים נוספים של מבטים ננעצים
בגבו. רועי לא הצליח שלא להסב את מבטיו לצופים, שהבחורה התעלמה
מהם כלא היו. עיניו רפרפו על קירות הכיתה, מחפשות מצלמה נסתרת,
בטוח שיהיה מי שייהנה לראותו מובס ומושפל. "אתה בן אדם רע. אתה
משחק בחיים של אנשים. אין לך בכלל מצפון?" היא עברה לעלבונות
אישיים, ורועי הרגיש כי היא חצתה את הגבול. "כלום?!"
לא בחור כרועי יובס מול בחורה צועקת. גם אם טון צעקותיה הגיע
לגובה שלא ידע שהוא אפשרי. אפילו אצל נשים היסטריות. הוא צעד
שלושה צעדים לאחור עד שנתקל בשולחן הראשון בשורה, הוא נשען
עליו, רגל אחת באוויר רגל שנייה נטועה ברצפה, צופה בה כמו
בהצגת יחיד בתיאטרון. "אין לך מה להגיד, נכון? לא חשבת שאני
אמצא אותך. ברור. כותב ובורח. כזה עלוב" היא המשיכה. מאבדת את
השליטה. צועקת ללא הבחנה. חיוורת מעט. שיערה החום מפוזר על גבה
ובידה השמאלית, היא הסיטה קווצה אל מאחורי האוזן. היא נראתה
קטנה כל כך ועלובה בתוך המעיל הארוך שלבשה. היא נעצרה. השפה
התחתונה שלה רטטה מכעס וטיפה קטנה של רוק עשתה את דרכה במורד
הגרון. הוא מחא כף. מזכיר לעצמו את ארנון צדוק - לוחם הצדק.
לאט. מצטרף להצגה. תורו להשפיל אותה.
"תמשיכי לצעוק, לא עליי" רועי אמנם, הורגל לכך שבנות מכנות
אותו 'שקרן' אלא שבדרך כלל זה היה אחרי שהוא אמר דווקא את
האמת. ולרב, הן גם הכירו אותו קודם. הוא הסתובב ופילס את דרכו
החוצה בין ים הסקרנים. איריס וחגית מיהרו בעקבותיו, תיק
המזוודה השחור בידי חגית.
"נמושה" הביטחון שהיה בקולה נמס יחד עם הקרח בעיניה. דמעה נשרה
מעינה השמאלית, מתרסקת אל הרצפה, יחד עם העיתון שהחליק מידה אל
הרצפה. הרחמים השיבו אותו אליה. אל המקום בו היא נמרחה על
הרצפה מתייפחת כמו ילדה קטנה. חמלה. כלפי השבריריות הזאת,
שפניה נבלעות בתוך כפות ידיה העדינות המכסות אותן ורק גבה
הרועד מעיד עליהן.
הוא אסף אליו את העיתון, שהונח זרוק על הרצפה. עדות אילמת
לכעסה של הבחורה. הוא לא היה צריך לחפש הרבה. העיתון פתוח
באמצעו. תמונה של בחורה עירומה, הביטה בו תחת הכותרת - "יושבת
הראש - בראש טוב". רועי הביט בעיתון הצהוב, על אף דפיו
הצחורים, ובשם הכותב - רועי הרוש. בבוקר, כשראה את התמונה הזו,
חיוך רחב עלה על שפתיו למראה יושבת הראש מעורטלת מן העוצמה
הדורסנית שלה. כעת הוא השיב את מבטו אל הבחורה המקופלת. מוציא
את ארנקו מכיס מכנסיו האחורי, ושולף ממנו את תעודת הזהות שלו.
רועי בן הרוש. מוכיח אותה על טעותה. "זה בכלל לא אני" למרות
שחש כמנצח, נזהר. שומר על קול יציב. באי אמון, אספה הבחורה את
תעודת הזהות, מביטה ארוכות ונואשות בתמונה. בשם. מאשרת כי זה
לא אותו אדם שחתום על הכתבה המזעזעת. הכתבה שעתידה להרוס לה את
החיים. לחש עבר בקהל. מאוכזבים, לבזבז זמן הפסקה על דרמה ללא
דרמה. לכו הביתה. "זה לא אני" שב וחיזק את דבריו. יושבת ראש
אגודת הסטודנטים משכה בכתפיה. מבינה. זה לא עוזר לה.
"בואי" היא לא נעה והוא משך אותה בעדינות בידה דרך דלת היציאה
אל החצר המדושאת, מתעלם מן המבטים העוקבים אחריהם. שמש שקרנית
ליטפה אותם מול הים הכחול והאוניות הרחוקות העוגנות בו. "נראה
לי שאת צריכה קפה" היא התיישבה ברפיון מול השמיים הכחולים,
מתעלמת מהערות העוברים מולה, מצביעים עליה ואחר כך על העיתון,
מתלחששים. וכשהם חולפים עוברים להם, צחוקם הופך קולני יותר.
"על מה אתה מסתכל, טמבל" רועי העיף סטודנט גמלוני שנעץ עיניים
בבחורה המחבקת את עצמה. "קחי" שמר בקולו על הרוך הלא מוכר, זה
שמעולם לא השתמש בו עד לרגע זה. טון ששמר לבחורה מיוחדת שתגרום
לו להרגיש... שתגרום לו לרצות לחבק אותה ולא לעזוב לעולם. זו
שהוא ירצה להגן עליה. להיות המושיע.
"הייתי אמורה להשתתף במשלחת לגרמניה." לחשה הבחורה עכשיו
כשנותרה רק האשמה בלי אף אחד להאשים. "הייתי אמורה לפגוש שם את
אבא שלי. לא ראיתי אותו עשר שנים" הוא בהה בפניה שככל שהביט
יותר, כן מצא בהן חן מרענן. באפה הגמלוני. בשפתיה המהודקות זו
לזו. בעורה החיוור מנוקד בכתמים בהירים של ג'ינג'ים. יופי שלא
ניתן להבחין בו במבט הראשון או אפילו שני. כוס הקלקר אחוזה
היטב בתוך ידיה מחממת אותה, כמו קולו המעודד של רועי. "בגלל
הדבר הזה, הם מבטלים לי את הנסיעה. וזה בלי כל שאר התגובות
שאני מקבלת מהבוקר." ושוב הדמעות. בזוויות של העין.  "מה אני
אעשה עכשיו?"
סמוכים זה לזו, עטפה ידו של רועי את ידה הזעירה של שירה. חוסר
האונים בקולה התחלף. הקפה והשמש עשו את שלהם, והצבע חזר לפניה
של יושבת הראש. ויחד איתו, חזר גם הביטחון המוכר כל כך לסובבים
אותה. מאיימת על הכתב שהיא תהרוס אותו כשהיא תמצא אותו. שולחת
לאוויר איחולים שלא איחלה לאף אחד עד לרגע זה. רועי חשק את
שפתיו, עוצר את שטף הקללות במילים מנחמות. ושוב השאלה "מה אני
אעשה עכשיו?"
הוא ליטף את כף היד העדינה. יודע שהוא יכול לעזור. מילה אחת
שלו, והיא תקבל את מה שהיא רוצה. ומה עם מה שהוא רוצה? מה הוא
בכלל רוצה?
הוא קם ממקומו באיטיות. יודע כי הוא עושה את המעשה הנכון. "אני
מכיר מישהו שיכול לעזור לך" האור שניצת בעיניה האיר גם את
ליבו. כוס הקלקר הריקה נחתה בפח הסמוך ושניהם רצו אל הבניין
הסמוך אל חדרו של דיקן הפקולטה - מרכז המשלחת. המזכירה לא
ניסתה לעצור כאשר הוא גרר את הבחורה למשרד העמוס בצעירי
המשלחת, מתארגנים לקראת התדרוך של הדיקן. סובבים אותו ומקשיבים
לו בפנים אטומים. שניים מהם צחקו מתוך נימוס, ורועי לחש לאוזנה
של הבחורה "שוב הוא מספר בדיחות".
דיקן הפקולטה עצר את סיפורו, מביט בזוג שפרץ לחדרו, והסיט את
התנהלותם התקינה של הדברים. מביט בבחורה הצנומה שגירש מן המשרד
לפני שעה קלה. קרב מבטים התנהל בין הדיקן לרועי, עד שהעביר
הדיקן את מבטו אל הבחורה. "נו, מיידעלה, אז אם את כל כך
מתעקשת" הוא אמר לה, מושיט את ידו קדימה, על כסא ריק. רועי יצא
ממשרדו של אליעזר בן הרוש, האיש שנתן לו את שמו, חיוך מתרונן
על שפתיו וידו אוחזת מספר טלפון של יושבת ראש אחת. יפה
ועדינה.

עשן הסיגריה היתמר לשמים רגע לפני שרועי חזר לכיתה. דמותה של
הבחורה הצנומה על יופייה המרתק עלה לנגד עיניו. איזה מזל שברגע
האחרון בגלל טעות דפוס אומללה נשמט השם האמצעי בכתבה, הרהר
כשבדל הסיגריה נשמט לארץ.

נכתב לסדנה הפ': טעות בזיהוי