סיגל הוטנר / קולות |
ולהט השמש המתהפכת בקרבי
הרעיד תחתיי אדמה.
שקיעות ארוכות ירדו עליה, הכורעת,
ועשביה פרצו מתוכה בצווחה דקה.
בידיים חשופות החזקתי בהם
והנחתים למשמרת בקבר אחים מנוילן.
כשטוהרה האדמה מכל השתיקות המביכות
נשכבתי עליה, מקופלת
מבקשת למצוא בה חושך חם.
לא מצאתי דבר, הרגבים נותרו יבשים
אז שתלתי שקט והשקיתי לאט.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|