יוד בן שמונה-עשרה / ילדות נשכחת |
זאת הנוסטלגיה.
אלה הגעגועים.
עכשיו אני בוכה.
אני באמת בוכה!
געגועים לתקופה רחוקה:
עידן התמימות,
עידן הילדות.
כל כך השתנינו.
אנחנו אנשים בוגרים עכשיו.
פעם חשבנו שהעולם הוא צעצוע,
ואנחנו עושים בו כרצוננו.
היום אנחנו יודעים
שאנחנו כלי המשחק.
אני בוכה מגעגוע.
אני מרגיש כל כך טוב,
כל כך משוחרר.
הדמעות טהורות.
אני מאושר.
יולי 2000
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|