פתאום קלטתי.

את מביאה ילד לעולם. והעולם? תכל'ס, הוא קשה... הוא היה קשה לך
בחלוף השנים, כאבים, פצעים, שדים, מלחמות, פחדים, אהבה נכזבת,
תקוות שנגוזו, חלומות שקרסו.. אפילו ציון נמוך במבחן הביא איתו
כוונות אובדניות... אבל אז את בוחרת בחיים.. מאמינה בטוב,
מתייצבת, ואז חתונה ואז רצונות לשאת פרי,
ואז ילדים.
ואז זה מציף בך, המחשבה האובדנית ההיא, מימי נעורייך... שנדחקה
מול עוצמות החיים, על איזה עולם אכזרי ומנוכר, ואיך עושים
ילדים לתוך שכזה, רק שהפעם המחשבה הזאת עולה שניה אחרי
שילדת... בבית החולים, מול קופסת טלוויזיה תלויה שהשכרת,
מקרינים עכשיו חדשות. וידייך נעלמות בכותנת החולים המפוספסת,
תופסות את הראש, מה עשית, מה עשית, איך הגשת אותה על מגש של
כסף ללועה של המפלצת, להתמודד, להתאכזב, לפחד, להילחם... מה
עשית, מה עשית, ופתאום כאב דוחק בך, ואת רוצה לשמור אותה מכל
עול, מכל פגע... זו תחושת האשמה החריפה ביותר שאי פעם הרגשת;
שהרי מבחירותייך שלך החלטת להביא אותה, יצור תמים ושביר שכזה,
את גרמת לה, זאת את עשית לה, ולנצח תרבוץ עלייך האחריות.
האחריות לנסות. לנסות להניא את שיני המפלצת מגופה השברירי.
וליבך גומר אומר. אפרוס עליה סככה ענקית, כנפיים רכות, שיעטפו
את גופה. אבנה ברזלים. שיגדרו את ליבה, ארפד בה. בכולה. את כל
כולה בצמר גפן (שוכחת את הכפירה הצדקנית שלך בדרכה המפנקת של
אמא)
וליבך מודאג
ורחמייך נחמלים בך
ואז את נזכרת באיך שאמא כאבה את כאבייך בעיניים נוגות, דואגות,
רק שלא תהי עצובה.

נכון. זה גם אושר, זה הרי לא רק דאגה, אבל אל נא תשכחי,
יקירתי, מעולם לא שאלת את העולל הזה; לחיות או לא לחיות, מעולם
לא הבאת בפניה את כל הנתונים, להתבונן בהם, לנתח, ולגבש החלטה.
מעולם לא ניתן לה חופש הבחירה הנסגד, אבוי, שוב נפקחות עינייך
לקורת הבנה עצובה (וכמה לא התגעגעת לכאלה); בשורש האבולוציה,
הישרדות  לנצח ממכרת.
כי על אף שהחיים קשים, ציפורנייך ישברו מצורך לשרוד, שעל אף
שאך אתמול רצית למות, את בועטת במים חזק חזק כדי להשאיר את
הראש מעל, לעוד שאיפה אחרונה. שעל אף דרכיו העקלקלות -מקולקלות
של עולם, לשרוד משמעו להביא עוד שכמותך.

זה בבשרך, בלשד עצמותייך, וגם אם יכולת להשבע שאת בוחרת, מעולם
לא באמת היתה לך בחירה... ואם היית מעזה, שוב, לצאת נגד הברירה
הטבעית הזאת, תנוח עלייך קללת החיים; בדידות עוטפת, עצב ודחיה.

כי על אף החיים, להיות בתוכם מחייב לאהוב אותם. לראות טוב,
לברך את הרוח החזקה הנושבת בתוכינו, מלפנינו, מצדדינו.
מעלינו.
להיות עבד לרוח.